סניור מאזיני, שהיה השכן הנאמן שלנו, נפטר השנה שבוע לפני יום הולדתו המאה. מהיום הראשון להגיענו, הוא פתח עבורנו את שער גינתו השופעת וסחב אלינו סלים גדושים. התקשורת בינינו - ששפעה תודות וחיבוקים - התנהלה בג'יבריש מוחלט. בני המשפחה דיברו בניב מעובה, שגם דוברי האיטלקית בינינו לא ממש הבינו. אנחנו תיקשרנו איתם בעברית-גששית של פעם. השפע, מכל מקום, המשיך לזרום, ונאלצנו לשדרג את סירינו הצנועים לקלחות ברזל עצומות, ואף מצאנו להם כינוי משותף: "סירי".
כשהסניור נחלש, ביקש שנקטוף בעצמנו, והותיר את שער העץ היפה פתוח. בכל ביקור הבאנו לו מתנה אלכוהולית. פעם אחת כשביקשנו רשות להעביר אליו ליקר בצהריים, הוא סירב. אי-אפשר, הסביר. Non e possibile.
למה?
כי בצהריים אני עייף.
באיטלקית זה מצלצל כמוזיקת פסגות: Pomeriggio Sono Stanco.
בשבחי העצלות
את המוטו המופלא הזה הפצנו בקרב חברינו דוברי השפה, שהציפו אותנו בתשובות: "אני עייף כל היום", ו"אני ממוטטת כל העשור האחרון". רצנו עם תורת החיים הזו למערכות "ממון" ו"מסלול" ב"ידיעות אחרונות", והמון מקרטע נשכב על הרצפה מרוב צחוק: אוי, זו מנטרה לחיים, נאנקה עינב. למשל, אם נוזפים בי שלא הגעתי לפעילות בגן? נו, כי בצהריים אני עייפה, ומישהו הודה לנו שמעכשיו הוא ייעדר מישיבות אחר הצהריים.
העצלות של סניור מאזיני הפכה לפילוסופיית קיום. הגיע הזמן. ישראל בחרה לאמץ דווקא קפיטליזם אמריקאי דורסני שלא מותיר זמן לכלום. האיטלקים בזים לו ונראה לנו שהם מנצחים אותנו בהליכה נינוחה.
לא זורקים כלום
"שלא תעזו לקנות שום דבר", מאיימים השכנים שלנו שמצאו דוקטרינה עצלה אף יותר, בעודם משנעים צנוניות אל סף ביתנו.
עכשיו זו העונה שבה מתייצבים משמשים אדומים לצד ענבים בצבע ענבר, וכולם משתרעים על דוכני דרכים עם אחיהם. ברגע שבו התמקמנו בבית, על מזרנים וארגזים, הגיעו שני סלים כבירים. יש לזכור שבערך מעתה ועד לסוף הסתיו הייני והעסיסי, יגיע חג הביכורים הנוצרי הזה בכל יום אלינו הביתה בסלים, בארגזים, ביריעות יוטה ארוגות ובכלי זכוכית וחרס, שבהם שוכנות הקונפיטורות.
גם חלקות הגינה התלולות מרופדות באדמה דשנה ומניבה בטירוף. השפע הופך לקללת הברכה. במטבח כפרי ואיטלקי, אסור לזרוק כלום ואת המשמש שעלול להרקיב חובה לבשל בדוד ענק, ועכשיו.
זו העונה שבה הבשלנים נרדפים על נפשם. החשש שלא יספיקו להכין קונפי ירקות (ג’רדיניירה), משבש עבורם אפילו את הטקס השליו והקדוש של ימי ראשון: קפה עם אמא סביב שולחן האוכל המשפחתי. טקס שבו כולם מחייכים, איש לא מאחר, אבל גם אינו נחפז.
לראות ולאכול את הלב.
כל הזמן שבעולם
התמונה הזו מעוררת בי תסכול ונזיפה עצמית: בעשר בבוקר, ביום השוק השבועי בשאטיון, כולם מתרוצצים עם עגלות גדושות, אך במרכז הכיכר שבלב השוק, לא רחוק מבר הסנדוויצ’ים עמוס הטראמציני, (הכריכים המשולשים המרגיזים התלת-קומתיים), עומדים שני זוגות כאילו מת העולם: לבושים נוח ובהידור, אחת מהנשים מחזיקה פודל זעיר ורועש צמוד לזרועה - אביזר חובה למפגשים כאלה, וגם, כמובן, למסעדות העיר המוארות.
הארבעה צוחקים במבע של: תראו איזה צהריים של שמש, שנשב ונפתח ברולו ליד הארטישוקים הכבושים בשמן?
הדיבור המצחקק הזה אינו קולני. הם פוסעים בשמש, בודקים צרור מרווה ומתחבקים. יש להם את כל הזמן שבעולם. אבל איך? הרי עכשיו עשר בבוקר, הזמן שבו המשרד הישראלי מצמיח תזכירים, סיכומי יום אתמול, מעקב פרויקטים ושבע ישיבות מלחיצות עם לוחות זמנים חדשים, קפה שלישי בעמידה וניצני כאב ראש ראשון בין רבים, שאחריו מתגנב הציפרלקס הראשון מהתיק.
והאיטלקים? הם זוכה לשבחים באיחוד האירופי ובעולם כולו על ההרמוניה שהם יצרו בין העבודה לבין מלאכת החיים. הם מקדשים כל קערית מרק קטן וכתום על מפת התכלת הפרוסה על השולחן הקצת רעוע. הם לא דנים כרגע מי יחליף את סיניור ביבי, סביר יותר שהם מתכננים שיט קטן לוונציה. בלעדיו.
הם צודקים.
ג'ירמי המרטש הקטן
המלצה חמימה מהטבחים במשפחתנו. רכשו לכם באיטליה קוצץ מזון קטן וקומפקטי בשם Girmi, והתעקשו דווקא עליו. בארץ לא מצאתי אותו. כבני מינו הזעירים גם הוא קוצץ, מרסק וטוחן כמויות די מרשימות, מעוצב ככלי סגור כך שהוא שומר על רוב האצבעות שלכם מהלהבים החדים. הקיצוץ מתבצע במהירות על-קולית והניקוי קל ופשוט. הממזר הקטן אינו יורד ממשטח העבודה.
ולמה לקנות באיטליה או לייבא ממנה, כשיש בארץ מכשירים דומים? כיוון שלמאפיונר הקומפקטי הזה יש קערת אחסון עמוקה במיוחד, כך שאם מערבלים בו וינגרט, שום נוזל אינו ניגר החוצה. המכשיר שעולה באיטליה כ-44 אירו, תופס מקום זעיר על משטח העבודה ומתכתב נפלא עם מגמת המזעור הלופתת מטבחים ודירות באירופה.
לאחרונה ריטשתי בו סנדוויץ’ חרדל מפורר לפיסות - בגט עם נתחי עוף, מיונז, עלי ריחן, מלח ים וטיפה דבש. את הקציץ המצוין שיצא דחפתי לצנצנת עם מכסה. לפני כיסוי, ריססתי במעט שמן זית והוספתי למארז כפית. עכשיו צריך רק למצוא איזה סלע שטוח במעלה הדרך לעיירה La Thuile, שם כבר נקנה כוס גלידה מחוזקת באפרול ובשקדים. אחר כך ננתח במשך שעות ובצחוק שתוי, מה בדיוק הכילה המנה.
סתם. הזיה. אני יושבת עם משפחתי מול המרקע כאן, בשרון, וצופה בעצב שאין לו סוף במסך המציג את השמדת הערך המתמשכת של מולדתי.
