המערכת לא נתנה לו סיכוי. את דרכו הפוליטית החל דוד לוי ז"ל, מגדולי המנהיגים של מעמד הפועלים המזרחי בישראל, בכלא. גבר צעיר, מוכשר, מלא מוטיבציה להצליח מצד אחד, ורווי מצוקות מול יחס מתנשא ומפלה מצד שני - מצא עצמו סופג את נחת זרועה המשפטי של המערכת, שלא נתנה לו סיכוי. גורלם של רבים כמותו נגזר בצומת זה ממש, אז כעכשיו: מעצר, פתיחת תיק פלילי, תיעוד במרשם הפלילי - אלו הרכיבים שמהם הוקדח התבשיל הסרוח שהיה מנת חלקם של עולי שנות ה-50 ממדינות ערב, ובראשם עולי מרוקו. אלא שדוד לוי הצליח בכוח רצון אדיר, עוז רוח ואמונה בתכלית הציונות להתגבר על כל אלה, ולתעל את תסכוליו למסלול הובלה ומנהיגות, תחת מסלול ההתנגשות שאליו הוסללו רבים וטובים.
מנהיג פועלים אמיתי. מנהיג הפועלים האותנטי החל נאבק על זכויותיו הבסיסיות כפועל. המסלול שעשה מאז שונה לאין ערוך מהמסלול המקוצר שעושים פוליטיקאים כיום. ממנהיג פועלים אותנטי הפך למייצג שלהם באגודות פועלים; משם ביסס עצמו כמנהיג קהילתי בעיירת הפיתוח שבה חי, ורק בהמשך הגיע אל משכן הכנסת, וממנה אל שולחן הממשלה.
הפוטנציאל שלו, הפוטנציאל שלנו. לוי גילם בעשייתו את הפוטנציאל הייחודי שיכול היה מנהיג מסוגו להציע לחברה הישראלית: אדם שהגיע לכאן מעיר הבירה של מדינה ערבית, ועדיין הרגיש מחובר למדינת ישראל בכל נימיה; מי שייצג את אתגרי הפועל קשה היום, המשיך לגור כל חייו באחת מעיירות הפיתוח שתנאיה מהקשים שבישראל, פריפריה אמיתית ושוחקת, ועשה כן גם כאשר היה מבכירי שריה של מדינת ישראל.
להיות גשר אמיתי. האומץ הציבורי שהפגין לוי כשהחליט לעזוב את ביתו הפוליטי הנוח והליכודי ולחפש גשר לתקווה לאחדות לחברה הישראלית, זיכה אותו בביקורת ובלעג. העובדה שעבר בין מפלגות שונות אותתה בעיקר על המצוקה שחש נוכח הפירוד ההולך ומאפיל על עתידנו (וההווה שלנו, כצפוי), והיא הייתה בעיקר ניסיון להשתמש בדמותו הכל-ישראלית כגשר אמיתי בין חלקי העם. מנהיגים מסוגו של לוי הולעגו בעבר, אולם דווקא עברו צריך לשמש מראת קלון לדפוסי ההתנהלות הפוליטית של היום - בהם מתועלת מצוקת אמת חברתית לפירוד ולהסתה, ולא לקידום מנגנוני ריפוי ותקווה. יהי זכרו ופועלו כפועל למען הפועלים והפועלות - ברוך.
פרופ’ יפעת ביטון היא חוקרת אי-שוויון במשפט, נשיאת המכללה האקדמית אחוה שבדרום ויו”ר ועד ראשי המכללות האקדמיות הציבוריות
