טבען של מיתולוגיות ובכלל זה גם סיפורי התנ"ך, שהן גם העוגן להיאחז בו, גם הספינה לצאת בה אל ים הידע הגדול וגם האופק שאליו מכוונים אותנו לשאוף. את האופק הזה ניסינו לצייר כאן בעזרתה של מרים בלומנטל, מנהלת פיתוח התוכן במיזם 929, מיזם ישראלי לקריאה משותפת ורבת קולות בתנ"ך. חזרנו לסיפור מגילת רות, שכבר שמענו ופיענחנו מכל כך הרבה כיוונים, וניסינו להאיר אותו בפנס השבור ועם זאת העוצמתי מאוד של הימים הללו, ימים שיש כבר מי שקבעו שיצוקה עליהם תוכנית אב תנ"כית גדולה ועליונה, שמלחימה אותנו כחוליית פלדה בשרשרת הדורות של העם היהודי.
"הדבר שמאפיין את מגילת רות, ואנחנו פוגשים גם כיום מאז 7 באוקטובר, הוא התחושה שאנחנו חיים במציאות שבה משהו מהותי מאוד תקוע באופן שנדמה שאי־אפשר לשחרר, לצד הבנה שדרוש שינוי ותיקון עמוק ומשמעותי מאוד, כדי לצאת מהתקיעות הזו. כי לא רק שהתקיעות עמוקה, אלא שגם מי שאנחנו מצפים מהם לשחרר אותה, כמו למשל הממסד, או החוק, לא מצליחים לעשות את הדרוש, ואז הכוח עובר אל העם עצמו, אל האנשים, הפרטים", אומרת בלומנטל. "איך הכוח עבר לידי העם ב־7 באוקטובר - כולנו זוכרים ומצדיעים לגבורה של החברה האזרחית שבלעדיה ספק אם היינו מתאוששים מהנורא מכל. אבל איך הדבר בא לידי ביטוי בסיפור המגילה? וכאן בלומנטל מחזירה אותנו, כמובן, לנשים שמובילות את הסיפור, רות ונעמי, ומבקשת לנתח את הקשר ביניהן באופן שיסביר גם את התיקון שדרוש לנו לימינו אנו.
"במונחי ימים עברו, אלה הן שתי נשים שנמצאות בשוליים הכי קשים של החברה. הן אלמנות. אחת מהן היא זרה שהגיעה ממואב, והשנייה היא גם אם שכולה, אין לצידן גבר שמהווה משענת כלכלית, ולכן הבעיה שלהן כפולה – גם הקיום היומיומי, והצורך שיהיה מי שידאג לכלכלתן, וגם השאלה לגבי העתיד שהן צפויות לו בהינתן כל הנסיבות הללו. הסיפור מתרחש בבית לחם, שכמו בכל חברה, יש בתוכה מי שמתנכרים לשתי הנשים הללו ויש גם מי שמושיטים להן יד. יותר מזה, יש בבית לחם גם מוסדות חוק שמאפשרים להן להתקיים. כשרות הולכת ומלקטת בשדה בועז, זה לא מעשה של נדבה שהוא עושה כלפיה, אלא של נתינה לעניים שמחויבת על פי החוק. אבל בעוד העניים בבית לחם לא מתים ברעב, השוליים נשארים שוליים, והעתיד של רות ושל נעמי תקוע".
וכאן מבקשת בלומנטל להצביע על הנקודה במגילה שבה הדמויות הללו מצליחות לעשות מעבר למה שמקובל כדי לפתוח את התקיעות ולצאת מהמבוי הסתום שהן נמצאות בו.
באיזה אופן הן עושות זאת?
"בהישענות על הכוח של היוזמה, של התעוזה. כמו הכוח הנשי בסיפור של 7 באוקטובר, יש במגילה כמה מאפיינים לכוח הזה. קודם כל, אחד הדברים שמאוד מאפיינים את הקשר של רות ונעמי הוא שיתוף הפעולה ביניהן והעובדה שכל אחת רואה לנגד עיניה את טובתה של השנייה. הרבה פעמים בסיפורי התנ"ך, וגם בחיים עצמם, מספרים לנו על צמדים של נשים במערכת יחסים מורכבת - רחל ולאה, חנה ופנינה, ובטח כלה וחמות. מדגישים את המיתוס על כך שהן לא יכולות לשתף פעולה אלא רק לחבל האחת לשנייה. מגילת רות יוצאת נגד המיתוס הזה, וכאן במאמר מוסגר אגיד שלכן לדעתי יש סיכוי טוב שהמגילה נכתבה על ידי אישה. יש במגילה אמירה חזקה שמציבה מודל אחר של שיתוף פעולה נשי, כבר מההתחלה אפשר לראות איך כל אחת נלחמת עבור טובת השנייה. רות לא רוצה להשאיר את נעמי לבדה, ונעמי מנסה לשכנע את רות שתחזור למואב כי היא מבינה שלא יהיה לה עתיד בבית לחם ולא רוצה שרות תשלם את מחיר ההליכה המשותפת איתה. והמגמה הזו רווחת לאורך כל המגילה – גם היכולת לראות את השנייה, וגם היכולת לשתף פעולה בדרך שמשרתת את טובתה של האחרת. וזה לא משהו טריוויאלי, כי הרבה פעמים כשאנחנו מדברים על שיתוף פעולה, הציפייה היא שמי שמשתף פעולה יעשה את זה תוך שמירה על האינטרסים שלו".
את מדברת על כוח נשי, אבל בעצם מי שגואל אותן בסוף הוא גבר. בועז.
"וזה בדיוק הכוח הנשי. דווקא כיוון שהן חושבות זו על טובתה של זו, הן מצליחות לרתום לתוך מעגל הקיום שלהן את בועז. צריך להבין שבעת ההיא אין לנשים גאולה ללא גבר. זה לא שנשים היו יכולות להסתדר עד הסוף לבד. אלה היו החוקים. זו הייתה המציאות. נשים היו צריכות את הגבר הגואל. אבל גם בועז נרתם לסיפור מתוך אותו קו מחשבה של ראיית טובתו של האחר, ובמקרה הזה טובתה של רות, וכאן השינוי הגדול".
שינוי שצריך להתייחס אליו, במונחים של הימים ההם, כאל לא פחות ממהפכה תודעתית, שבה למרות שרות, בהדרכתה של נעמי, מתכוונת לעשות שימוש בכלי הנשק המיידי והיחידי אולי הקביל אז – הנשיות שלה – אך להפתעתנו, קורה משהו בלתי צפוי לחלוטין.
"באינסטינקט הישרדותי ואולי מתוך הניסיון הנשי המצטבר, כדי לזכות בזרעו של בועז, רות הולכת אליו בלילה לגורן. אבל בסופו של דבר גם רות וגם בועז בוחרים שלא ללכת למקום הבנאלי והצפוי הזה של אישה שמפתה גבר כדי לפתור בעיה, אלא ללכת למקום אחר, מתקדם יותר, מהפכני במובנים של התנ"ך. מקום שמכיר בזה שגם אם הקלף היחיד שרות הייתה יכולה לשחק בו הוא קלף הנשיות, היא לא רוצה להיות מנוצלת, וגם לא לנצל את חולשתו של הגבר שאותו היא מפתה. המגילה מוצאת לנו פתרון אחר שבו רות תקבל את מה שהיא זקוקה לו".
ששוב מפנה זרקור למה שטענת, שאולי היא בכלל נכתבה על ידי אישה.
"כן. רות זקוקה לבועז. רק אם מישהו יישא אותה לאישה תיתכן עבורה ועבור נעמי הגאולה שתחזיר לידיהן את השדה שאיבדו עם מות הבעל והבן. אבל היא לא גונבת את זרעו של בועז בגורן. היא מדברת איתו, היא מבקשת את הנישואים. ובועז, לא מנצל את האישה המבושמת שהגיע אל הגורן. הוא מפתיע ואומר – 'נחכה לבוקר'. כלומר, נעשה את החיבור הזה לאור יום, באופן מסודר וממוסד, ולא באופן שמשאיר את היחסים שלנו בחשכה ובאזור האפור שיש בו גם הרבה פעמים ניצול. וכאן בועז הוא חלק מהתפיסה של המגילה, שגורסת שבשביל לעשות שינוי משמעותי שיוביל לתיקון אמיתי, שיתוף הפעולה צריך להיות הדדי וכל הצדדים צריכים לרצות בטובתו ובדחיפה למימוש רצונותיו של האחר".
רוצים שינוי
אני שואלת את בלומנטל אם לדעתה רות בעצם הלכה לגורן כיוון שהרגישה שהיא יכולה לסמוך על בועז, שיבחר בדרך התיקון המוסרית יותר, ש"רואה" גם אותה ונחשבת המהפכנית כל כך ברוח הימים ההם?
בלומנטל מרוצה מכך שהבנתי את הסאבטקסט שהיא מנסה לכוון אליו. כי להבנתה, לא בטוח שרות הייתה מספיק אמיצה ללכת אל הגורן אם לא הייתה מרגישה שיש לה פרטנר לשינוי. ואף יותר מכך – פרטנר ש"רואה" את מי שמולו. כי בועז "ראה" את רות באמת, את הצרכים שלה, את הכאבים שלה, את הפחדים שלה, את הרצונות שלה. הוא ראה את כל אלה, ולא רק את היותה אישה בגורן שמציעה לו את עצמה. הוא לא חשב על מה שהוא יכול להרוויח מהסיטואציה, אלא על מה רות יכולה להיתרם ממנה. וכדי להבין את עומק החשיבה הזו, ויותר מכך – את המהפכנות שהיא מגלמת בתוכה, צריך להבין את סיפור הרקע שבתוכו הגיבורים פועלים, תוך שאנחנו זוכרים שסיפורי התנ"ך הם מעשה שכבות, כלומר הם מתכתבים האחד הם השני לאורך השנים.
רות, מזכירה לנו בלומנטל, היא רות המואבייה, ובועז הוא משבט יהודה ובחיבור בין שניהם בסופו של דבר ייוולד דוד המלך – שהוא־הוא התוצאה של התיקון ששני הגיבורים האלה הצליחו לייצר.
"מבחינת סיפור המגילה, כל אחד מהצדדים – גם רות וגם בועז – מגיע עם המטען השלילי הקשור בו באופן היסטורי. רות מביאה את כל מה שחושבים בממלכה באותם ימים על המואבים – כל הדעות השליליות שנקשרו בהם במסורת שלנו, הבולט מכל הוא סיפור הגעתו של מואב לעולם. כזכור, כאשר חשבו בנות לוט שהעולם נחרב, הן גנבו את זרע אביהן כדי לייצר דור המשך, ואף העניקו לוולד את השם מואב – שמעיד על גניבת הזרע מהאב. גם בשושלת של בועז, שהוא בן לשבט יהודה, יש סיפור של גניבת זרע. כזכור, שני בניו של יהודה מצאו את מותם לאחר שנישאו לתמר ויהודה מסרב לתת לה את בנו השלישי, למרות שהיה אמור לתת לה אותו על פי חוק. בעשותו כך, הוא משאיר אותה במצב של אישה תקועה שלא יכולה להתחתן עם אף אחד אחר. כשתמר מבקשת לעצמה זרע היא מתחפשת לזונה, יהודה בא אליה, וכשנודע שתמר בהיריון הוא מבקש להוציא אותה להורג. תמר מגלה לו אז את זהותה כאותה זונה שהוא בעצמו בעל. שני הסיפורים שמשחירים את השושלת של בועז ואת השושלת של רות מאופיינים במעשים שקורים בחשכה, באופן לא ישר בתוך מערכות יחסים, וזאת למרות שהם אלה המעמידים את הדור הבא. בסיפורי הרקע הזו אפשר לראות כתם גם על מואב – שלא יכולים להתגייר ולבוא בקהל, וגם כתם על שושלת יהודה – זו בהחלט התנהגות לא ראויה משני הצדדים".
והתיקון?
"גם על רות וגם על בועז הוטל לתקן את כל אחת מהשושלות הללו שנושאת סיפור קדמוני של חטא שמקורו במצוקת זרע שתוביל לפגיעה בהמשך השושלת. והחידוש הוא שהם בוחרים לפתור את התקיעות הזו לא בחושך, לא במרמה, לא בגנבה האחד מהשנייה, אלא ממקום של ראיית האחר, של דיבור, של היכרות והכרה בצרכים האחד של השני. הדבר מוביל לכינון ההסדר ביניהם באופן משפטי וגלוי בשער העיר – כזה שאומר שיש אפשרות לתיקון וקבלה של רות המואבייה הזרה והנוכרייה והמוחלשת. וזה בסופו של דבר גם מה שמאפשר גם לה וגם לבועז להיות הסבא והסבתא רבא של דוד המלך, שנולד מזרע שני העמים. כלומר, המסר כאן הוא לא רק תיקון אישי של דרכי הפעולה, אלא כזה שמוביל גם לתיקון מערכות יחסים בין עמים. וההבנה היא שביכולתנו לתקן קודם כל את עצמנו ואת דרכנו, ומתוך כך לתקן את מערכות היחסים בין קבוצות, בין עמים, כדי לא לסחוב קדימה את מה שאנחנו חושבים לרעה האחד על השני", אומרת בלומנטל.
קל להיאחז באידיליה כאשר מנתחים את הסיפורים והכוונות כל כך הרבה אחורה. אבל איך הפרשנות הזו מתקשרת לתובנות שאנחנו צריכים להפיק במציאות של ימינו מתוך סיפור המגילה? "אני חושבת שיש כמה מקומות של חיבור. מקום אחד מתכתב עם הכוח הנשי לשנות מלמטה. יש ערך מאוד גדול גם באופן שבו חוקים משתנים, אבל גם כוח בזה שנשים יכולות לשנות את החברה שבה הן מתקיימות. נכון שזה דבר שהוא לא ייחודי לשנה הזו, אבל הרבה כוחות נשיים התגלו גם בשנה האחרונה. עולה בראשי כמובן הגיבורה רחל אדרי מאופקים. אז נכון, זה לא היה גורן אלא מטבח ביתי, אבל רחל עשתה שימוש בתבונה נשית שהצילה את חייה וחיי משפחתה. היא השתמשה במה שיש לה כדי להצליח לנהל את הסיטואציה הבלתי אפשרית שהייתה בתוכה. ושמענו בראיונות מרגשים גם על תבונתן וכוחן של הנשים שהיו בשבי וחזרו – שהוכיחו עוצמה אדירה במציאות בלתי אפשרית שבה הן היו תקועות במנהרות עזה".
ויש גם את גילוי כוחה של החברה האזרחית בכללותה שנחשף במהלך המלחמה.
"בהחלט. וזה משהו משמעותי מאוד שבלט על רקע חוסר היכולת של המדינה לספק לאזרחים את מה שהם היו צריכים. ממש כפי שמי ששינה את חוקי המציאות בבית לחם כלפי רות המואבייה לא היו השליטים אלא האנשים עצמם – רות ובועז. ובסופו של דבר, השותפות שהם מגיעים אליה מקבלת בפרק האחרון של המגילה את האישור של הרשויות, של הסמכויות ושל המוסדות, אבל מי שמניע את הגלגל הם האנשים עצמם. ואני מרגישה שזו תנועה מאוד חזקה שעוברת עלינו בחודשים האחרונים – הצורך להבין עד כמה אנחנו חזקים כפרטים וכאזרחים, באופן שמניע שינוי בתוך החברה".
ואם גיבורי מגילת רות היו מגיעים לומר לנו משהו היום. מה הם היו אומרים?
"הם היו אומרים שלא נחכה להיגאל מבחוץ, אלא שנפעל מתוך החברה עצמה, כי אנשים יכולים להביא גאולה אחד לשני, ולצאת מכך לתיקון כללי, בדיוק כמו שקורה במגילה".
ואיך אנחנו יכולים להביא גאולה האחד לשני כאשר העם קרוע בשני קצוות?
"ממקום של שיתוף פעולה ופתיחות כלפי הצרכים של האחר וכלפי הרצונות של הצד השני. בסוף מה שחשוב בשיתוף פעולה זה לא לרתום את הצד השני לצורך שלך ואם הוא לא עושה כדברך להגיד שהניסיון נכשל. מה שמייצר שיתוף פעולה אמיתי שמוביל לתיקון זו יצירת שותפות שגם האחר זקוק לה".
anat-le@yediot.co.il
