אחרי השיחה עם האקטיביסטית כלנית שרון, התחשק לי להפוך את האנרגיה שלה לקפסולה ופשוט לקחת מנה ממנה פעמיים ביום. כל כך הרבה אופטימיות, נחישות, אהבת הארץ ותקווה לעתיד היא יוצקת אל הדברים, שבאמת אפשר להאמין שאולי יחזור להיות כאן טוב.
שרון, בת 35, בזוגיות, בעלת תואר בתיאטרון, עם ניסיון כשחקנית וכ"לחשנית" מאחורי הקלעים עבור שחקניות מבוגרות, היא גם אחת המייסדות של "החזית הוורודה" – תנועת מחאה חברתית ארצית שהקימו אמניות ואמנים ופועלת באמצעות כלים אמנותיים לחיזוק הדמוקרטיה הישראלית. "החזית הוורודה קמה במחאת בלפור", היא מספרת, "המיצג הראשון שלנו היה באוגוסט 2020, בערב תשעה באב. קראנו לו 'מקוננות על מות הערכים' – ערכי התרבות, הדמוקרטיה השוויון".
כיום מפעילה "החזית הוורודה" קבוצות של אמניות ואמנים בחיפה, רחובות, תל-אביב, אזור השרון ועוד, כדי ליצור אימפקט על הנפש, לעורר תקווה ולעודד המשך עשייה לכיוון של תיקון המציאות.
את מתכוונת להילחם על המדינה, אבל את לא מרגישה שהמדינה ויתרה עלייך?
"אני מרגישה שיש נתק עצום בין מי שמנהל את המדינה לבין האזרחיות והאזרחים, ושאחרי 7 באוקטובר הנתק הזה בולט עוד יותר והוא גם ברור מאוד ליותר אנשים. ודווקא בגלל זה אנחנו נצליח. כי הרבה מאוד מבינים שמשהו פה חייב להשתנות".
קראת סקרים לאחרונה?
"סקרים הם דבר מגמתי, 70 אחוז רוצים שיהיו בחירות, ונמשיך לעבוד קשה כדי שזה יקרה. כל הראיונות השבוע לזכרו של דוד לוי הזכירו לכולנו את הימים שבהם הליכוד הייתה מפלגה לגיטימית שאפשר לתקשר איתה. היום היא מפלגת בובות, מפלגת ליצנים במקרה הטוב. אבל זה ישתנה. הקיום של ישראל תלוי בשינוי הזה. אחרת אנחנו בחורבן".
ומדוע הבחירה דווקא בוורוד?
"כי ורוד הוא צבע שיש לו המון כוח והוא גם שוטף את המרחב באווירה אופטימית. אני לא חושבת שאפשר לנצח מאבק בסבל, כי כדי להמשיך להילחם לאורך זמן חייבים תקווה. ייאוש הוא לא תוכנית עבודה. אם הייתי מיואשת, איך הייתי מצליחה להמשיך להילחם על העתיד שלנו כאן?" היא שואלת, ומיד מאזנת: "טוב, גם אם הייתי רציונלית לגמרי כבר הייתי מוותרת. ולכן מה שצריך זו המון אמונה. רק שהמחנה שלנו, הליברלי, שכח כבר מה זה להאמין במשהו שהוא יותר גדול ומשמעותי מהעצמי, משהו שמחבר אותנו למקום שבו נולדנו, לסבא וסבתא שלנו שהקימו את המדינה, ואת זה אנחנו צריכים להחזיר".
שרון, שגדלה בחולון אך למדה בתיכון בתל-אביב, מספרת שאחותה בחרה לעבור לחיות עם משפחתה בלונדון, וטוב לה שם. "אבל אני לא חושבת כמוה. אני חושבת שכאן הכי נוח וטוב לי כי זו השפה והמנהגים שלי ואני לא רוצה לוותר על המדינה היחידה של העם היהודי", היא אומרת וקוראת למי שרוצים כאן שינוי – להתעורר. וכמו רבים מסמנת את חודש יוני כקו פרשת המים. "אנחנו עובדות ועובדים במרץ להביא לפיזור הכנסת בחודש הקרוב. אנשים חייבים להבין שמה שלא יקרה עד סוף יוני, פירושו שהכנסת לא תתפזר במושב הקיץ וב-7 באוקטובר 2024 אנחנו נהיה עם אותה ממשלה שהייתה כאן בזמן הטבח".
וזה מזעזע אותך אני מבינה.
"אין דבר מזעזע ומפרק מזה, וזה בטח לא בונה את העתיד שלנו. ראינו השבוע עליית מדרגה בצפון הבוער. המשפחה
של בן הזוג שלי מקיבוץ עמיר, ליד כפר בלום. אבא שלו לא התפנה ולא ראינו אותו מאז המלחמה. הוא מבודד כי פוחדים לבוא לשם. זו הארץ שלנו, ואנחנו פוחדים. זה משוגע. ואף אחד לא מדבר על היום שאחרי, כי הממשלה הזו לא רוצה שהמלחמה תיגמר ולא רוצה להחזיר את החטופים, אלא רק לשמור על הכיסאות, התפקידים והכוח".
אז מה עושים?
"חייבים להחליף את הממשלה, אחרת לא תהיה מדינה. חייבים בהנהגה אנשים שאכפת להם ויכולים לתקשר עם העולם. תראי איזה פרצוף יש לנו בעולם. אף אחד לא יתקשר איתנו עוד רגע, ואנחנו ממש לא נצליח לשרוד לבד. זו מלחמה על הקיום שלנו, וחשוב שאנשים יבינו את זה. לכן אנחנו ברחובות, נלחמות בשביל עתיד ורוד לכולנו. מפיצות אור, תקווה, ליברליות ושוויון, שהם ההפך מפשיזם. אנחנו עושות ועושים את זה בעזרת אמנות, רעש והרבה אנרגיה".
ולסיום, מה זה אומר להיות לחשנית בתיאטרון?
"יש מעט מאוד שחקניות בתיאטרון שבגיל מסוים יש להן לחשנית. זה אומר שאני יושבת מאחורי הקלעים עם הטקסט ועם מיקרופון ולוחשת לשחקנית באוזן את הטקסט, כלומר, היא יודעת שיש לה על מי לסמוך במקרה שבורחת לה שורה למשל. בין היתר הייתי הלחשנית של רבקה מיכאלי אבל היא פנומנלית, מבריקה, אישה מדהימה, אז בקושי הייתה לי עבודה".
