אתמול הייתי בפעם הראשונה בוועדות הכנסת. זאת הייתה ההתחלה של הטלטלה. נחשפתי לאנשים ולפורומים שמתנגדים לעסקה. ראיתי אמא זועקת מדם ליבה, עינב צנגאוקר, וחברי כנסת כמו ניסים ואטורי שהתעלמו ממנה. זעקתי בוועדות, ביקשתי שיביטו בעיניים של שלמה, בעיניים שלי, שיחזירו אותו מהתופת.
היום לפני 83 שנה התרחש הפרהוד בעיראק. שלמה עבר שם שואה בדיוק כמו השואה שהתחוללה ב-7 באוקטובר. הילד הזה חווה בילדותו חוויות קשות, אבל היה אז עם משפחה, עם אמא ואבא ודודים שהגנו עליו. ועכשיו האיש הקשיש הזה שוכב שם בגיהינום. שוכב? עומד? יש לו כרית לראשו? האם החיוך שלו נשאר על הפנים? הם מכים אותו? כשהוא נחטף, הוא שאל אותם למה הם מכים אותו, מה הוא עשה להם.
במקביל קיבלנו את הבשורה על דולב יהוד. ישבתי שם בכנסת וליבי שותת דם, רכבת הרים רגשית. אני תמיד אומרת שאני חיה בין ייאוש לתקווה, אבל עכשיו אני חיה בין ייאוש לייאוש. זעקתי לאלה שמאמינים במצוות פדיון שבויים, ואז שמעתי מבן גביר וסמוטריץ' שהם לא הולכים על זה. במסדרונות של הכנסת פגשתי את הבת של חיים פרי. היא עדיין לא ידעה. דיברנו על כמה שקשה, על זה שחיים ציין 80 בשבי. סיפרתי לה שלנו אין פיסת מידע מאז ששלמה נחטף.
ואז הגעתי הביתה והידיעות התחילו להגיע. וזה קשה מנשוא. מכרסם, מעלה הרהורים קשים מאוד. איך הם נהרגו? היה מהם אות חיים. הבטיחו שלא יפעלו במקום שיש בו חטופים. הם נהרגו מאש צה"ל?
זה יום של בשורות איוב, שפשוט מסמל את כל התקופה שלנו. רק לפני כמה ימים התבשרנו על מותם של רון בנימין, חנן יבלונקה ומישל ניסנבאום, ואין מילים לנחם. מה כבר יישאר להם להציל?
הדסה לזר היא אחותו של החטוף שלמה מנצור
