לאור יום ובנחת טיפסו בשבוע שעבר עשרות שב"חים על גדר הביטחון המפרידה בין הכפר שוויכה שליד לטול-כרם לבת חפר. הם השתמשו בסולם ולקחו איתם שקיות עם צידה לשהייה ממושכת בישראל. האירוע התרחש במקום שבו חוליות טרור של חמאס מבצעות כמעט על בסיס יומי ירי לעבר יישובי עמק חפר, פעילות שהם מקפידים לתעד, כמו בשבת השחורה.
בישראל שלאחר 7 באוקטובר, החושים חדים מבעבר. מהר מאוד עולה החרדה שביו"ש בכלל ובשומרון בפרט יש הסלמה הדרגתית, כמו זו שהייתה בעזה והסתיימה במפץ הנורא.
1 צפייה בגלריה
צה"ל בשכם השבוע. חמאס מגביר מאמצים להקים תשתיות צבאיות בגדה לצד שיח ברשתות לשכפל בה את הטבח
(צילום: דוברות המשטרה)
כבר עשר שנים שגופי הביטחון בישראל מתריעים מפני התפרקות אפשרית של הרשות. בפועל, הגדה נשארה עד כה יציבה יחסית, ועזה - שממנה גורמי הביטחון חששו פחות - היא שהתפרצה. גם מבחינת חמאס, הגדה היא אתגר. למעלה מעשור הארגון מנסה לדחוף את הגדה לעימות רחב, במיוחד בזמנים של לחימה בעזה, אבל תושביה לא ממהרים לפתוח חזית שתקל על אחיהם.
את המציאות המוזרה ביו"ש אפשר להסביר במצב אזרחי יציב יחסית, בשל תמיכת ישראל לאורך השנים ברעיון השלום הכלכלי, והימנעות הרשות מעימות אלים, גם מתוך הבנה שהוא יגרור פגיעה בנכסיהם ויאפשר השתלטות של חמאס, כמו בעזה ב-2007. הסבר נוסף הוא זיכרון קולקטיבי טראומטי של רבים מהפלסטינים מ"אימי האינתיפאדה השנייה", ולכן מבחינתם, למרות מצבם הקשה, הוא עדיין עדיף על המצב ברוב העולם הערבי, בטח בעזה.
לכאורה שמונה חודשים לאחר שפרץ העימות הקשה ביותר בתולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, המשוואה הוותיקה ביו"ש ממשיכה להתקיים. מפעם לפעם יש פיגועי בודדים וימי קרב בצפון השומרון, בעיקר בג'נין ובטול-כרם, אבל ביתר הגדה שוררת יציבות יחסית - למרות האבידות וההרס חסרי תקדים בעזה (וגם כ-500 הרוגים בגדה), ולמרות השיבוש הדרמטי במרקם החיים הפלסטיני בגלל צמצום מספר הפועלים העובדים בישראל: מכ-175 אלף עד 7 באוקטובר לכ-26 אלף כיום (מהם 18 אלף בהתנחלויות), שהכפיל את האבטלה שם מכ-18 אחוז ל-35, בעיקר בקרב הדור הצעיר.
מקבלים רק חצי מהשכר
אבל בשבועות האחרונים עולים סימני שאלה לגבי יציבות "הסדר הישן". מצד אחד, חמאס מגביר מאמצים להקים תשתיות צבאיות באיו"ש ולקדם פיגועים, כדי לסייע למערכה בעזה וכדי לערער את יציבות הרשות. רק השבוע נחשפה בשכם תשתית רחבה שהוכוונה על ידי מפקדת חמאס בטורקיה, שתיכננה פיגוע תופת בלב ישראל. ויש גם שיח ציבורי ורשתי ער סביב רעיונות על שכפול 7 באוקטובר נגד יישובים ישראליים באיו"ש ובמרחב קו התפר.
ומצד שני, הבעיטה של ממשלת ישראל, דרך שר האוצר שלה, ברגל המרכזית של היציבות ביו"ש: השלום הכלכלי. לצמצום במספר הפועלים בעקבות המלחמה צריך להוסיף את החלטת שר האוצר סמוטריץ' לפני כחודש וחצי לעכב העברת כספי מסים לרשות, שמהווים 65 אחוז מתקציבה, והחלטתו מלפני כשלושה שבועות לפגוע גם במערכת הבנקים הפלסטיניים. אתמול פורסם כי גורמי ביטחון מזהירים שמדיניות הממשלה מקדמת את הקרסת הרשות הפלסטינית, ועלולה להוביל לחיזוק חמאס ביו"ש ולגל טרור.
סמוטריץ', שכבר הגדיר את הרשות כנטל ואת חמאס כנכס, ולא מסתיר את שאיפתו להעלמת הממשל ברמאללה, הצדיק את עיכוב העברת הכספים לרשות בתמיכתה בצעדים משפטיים בינ"ל נגד ישראל. המהלך שלו מקשה על תשלום משכורות לכ-145 אלף עובדי המגזר הציבורי - כולל פעילי מנגנוני הביטחון - שכבר כמה חודשים מקבלים רק 50-70 אחוז משכרם. כל אלה מעלים חשש כפול: גם לתפקוד לקוי של הרשות שינוצל בידי חמאס, וגם לאפשרות שפלסטינים שיצאו ממעגל העבודה ינסו להסתנן לישראל במקרה הטוב, או יצטרפו לטרור - במקרה הרע.
זיאד אבו-זיאד, בעבר השר לענייני ירושלים ברשות, אומר כי הפסקת עבודת הפועלים והפגיעה בהעברת כספי המסים גורמות להאטה כללית במשק הפלסטיני, ומלווה בצמצום הפעילות השוטפת של משרדי הרשות. "רואים את זה", הוא מספר, "בהתרופפות המשילות. בעיירה אל-עיזריה, שם אני גר, ארגוני הפשיעה מתחזקים ואת גורמי האכיפה בכלל לא מרגישים. אבל", הוא מוסיף במה שנראה כמשאלת לב, "סיכויי הרשות להתפרק אינם גדולים, בעיקר כי לראשיה יש אינטרס בקיומה, ותמיד יימצא סיוע חיצוני שינשים אותה".
ההידרדרות הזאת קורית דווקא כשבעולם מתפתחת תקווה מסוימת לגבי הרשות כפתרון או כחלק מהפתרון ל"יום שאחרי" בעזה. כחלק מהמהלך האפשרי, הממשל האמריקאי לוחץ על הרשות לבצע רפורמות ולהפוך ל"רשות פלסטינית מתחדשת" - שתהיה מושחתת פחות ויעילה יותר מבחינה ביטחונית.
כדי לרצות את וושינגטון, נוקט אבו-מאזן צעדים קוסמטיים, כמו החלפת ראש ממשלה, אבל ממשיך בהרגלים הישנים שמשמרים דימוי מושחת וניכור, כמו המינוי של אמאל פרג', אשתו של ראש מנגנון המודיעין הכללי הפלסטיני, מאג'ד פרג', לתפקיד מבקרת הרשות.
לא סומכים על אף אחד
ד"ר רסאן ח'טיב, ראש מרכז ירושלים למדיה ולתקשורת (JMCC), ששימש שר העבודה והתכנון ברשות, אומר כי סקר שפירסם המרכז לפני כשבוע ממחיש את החלל המנהיגותי בגדה: "כשנשאלו הנסקרים - כולם מיו"ש - על איזה מנהיג אתה הכי סומך, ענו 7.1 אחוזים מרואן ברגותי, 2.7 אחוזים סינוואר, 2.5 אחוזים אבו-מאזן, אבל 66 אחוזים ענו: אף אחד. וכשעלתה אותה שאלה לגבי מפלגות - 14.4 אחוזים ענו חמאס, 10.6 אחוזים פתח, ו-65.5 אחוזים אף אחת". כמו אבו-זיאד, גם ח'טיב, מתריע מקשיי תפקוד גוברים של הרשות, אבל טוען שסיכויי הקריסה אינם בהכרח גדולים, כפי שחושבים גם 62 אחוזים מהמשתתפים בסקר.
ברקע נמשך הערפל סביב היום שאחרי אבו-מאזן בן ה-88, והתרחישים הבעייתיים: דומיננטיות של מקרובים לראיס שדימוים ירוד, ובראשם חוסיין אלשייח', השר לעניינים אזרחיים, מלחמת ירושה בצמרת הפלסטינית, והאפשרות שברגותי המיליטנטי יזכה בבחירות עתידיות לנשיאות.
יותר ויותר, כך נדמה, מתחדד שהתרעת הזאב-זאב על יו"ש עלולה הפעם להתממש, גם בכל הנוגע למעמד הרשות, וגם בקשר להתפתחות איומים ביטחוניים חריפים מבעבר.
כמו בעזה, גם במקרה הגדה, ישראל צריכה להיות מפוכחת ולבחור בברירה הפחות-גרועה. הרשות אמנם מאתגרת את ישראל, למשל בהעברת כספים למשפחות מחבלים ועידוד הסתה, אבל עדיין היא עדיפה על חמאס ככתובת. מומלץ, בטח בשלב הנוכחי, לבחון איך לייצב אותה. צריך לזכור, היא גם לא חייבת לקרוס, היא יכולה פשוט לגווע בהדרגה, ללא רעש וללא אלימות, ולמזג בין ישראל לשלושה מיליון תושבי הגדה למציאות של מדינה אחת שלא תוכל להיות יהודית ודמוקרטית באותו הזמן.
ד"ר מיכאל מילשטיין הוא ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת ת"א
