ספק אם הייתה עין שלא דמעה אתמול. ספק אם היה אדם בישראל שלא רצה, ביקש, התפלל, ייחל, לפגישה של נועה ארגמני עם אמה. ספק אם יש מישהו שלא ידע שהאמא ביקשה, על רקע מחלתה הסופנית, לראות את נועה עוד פעם אחת, רק אחת, לפני מותה. אחרי כל כך הרבה רגעים מתסכלים, אחרי כל כך הרבה סימני שאלה, אחרי כל כך הרבה ייאוש, היינו כל כך זקוקים לרגע של נחת. קיבלנו אותו.
אם זה לא היה ברור, אז עכשיו זה קצת יותר ברור. צה"ל הענק והגדול, אולי גם קצת מסורבל, הציג כישלון היסטורי ב-7 באוקטובר. אבל צה"ל שהכרנו חזר, במבצע שהזכיר לנו לרגע למה ישראל מסוגלת. רגע של מבצע אנטבה. זה היה מבצע שמן הסתם, כאשר יסופר הסיפור המלא, ההערכה ללוחמים שהשתתפו בו רק תעלה. היינו זקוקים למבצע כזה – מדויק. קטלני. מהיר, עם מודיעין מדהים ועם ביצוע מרהיב – כדי להחזיר קצת, רק קצת, מהביטחון שאיבדנו.
אנחנו חיים בטלטלה ובמטוטלת. לפני רגע היינו בבירא עמיקתא של הכישלון ב-7 באוקטובר, ורגע אחר כך אנחנו באיגרא רמא של מבצע כמעט דמיוני. איך זה שמי שלא היה מסוגל לראות את התמונה הגדולה של ההכנות למתקפה הרצחנית יודע לאתר ולחלץ מחט מערימת שחת.
אחרי הדמעות וההתרגשות וההודיה והשמחה הספונטנית על הצלת ארבע נפשות – חובה לחזור לקרקע המציאות. לוחם אחד, פקד ארנון זמורה, נהרג במבצע. המחיר כבד. אנחנו בין שמחה לדמעה. כל לוחם שיצא לשם ידע שהוא מסכן את חייו. ולמרות זאת, הם נכנסו. מחנה נוסייראת, שממנו חולצו הארבעה, כלל לא נכבש על ידי צה"ל במהלך שמונת החודשים האחרונים. ודווקא שם בוצע החילוץ המרהיב.
מוקדם עדיין להסיק מסקנות. אבל מותר להציב כמה סימני שאלה. שמונה חודשים צה"ל פועל בתוככי הרצועה. שמונה חודשים ישראל סופגת מכות קשות מחיזבאללה. חלקים גדולים מהדרום ומהצפון פונו מאזרחים. כמעט כל יום שעובר מביא איתו מכה נוספת לישראל. פעם אחת אלה האיים המלדיביים, שמודיעים על איסור על כניסת ישראלים. יום אחר כך זו צרפת שמטילה חרם על ישראל באחת מתערוכות הנשק החשובות בעולם. עובר יום וספרד מצטרפת לדרום אפריקה בתביעה בבית הדין הבינלאומי לצדק. וביום שישי הצטרף מזכ"ל האו"ם, אנטוניו גוטרש, לחגיגת השנאה, עם קינוח רעיל במיוחד. הוא הכניס את ישראל לרשימה השחורה של הורגי ילדים, לצד דאעש, רוסיה וחמאס. פעם נוספת מתברר שהמוסדות הבינלאומיים, שהוקמו כדי להגן על העולם ממדינות ציר הרשע, פועלים פעמים רבות מדי כמכשיר של ציר הרשע. אבל צריך לומר גם שישראל הייתה אמורה לדעת שזה מה שיקרה. וישראל אמורה לדעת ששמחת שחרור החטופים לא תשנה את המציאות. המצב רק ילך ויחמיר. ובעתיד אלה לא יהיו רק ספרד וצרפת ובתי הדין הבינלאומיים, אלא גם ארצות-הברית. ישראל אמורה גם לדעת שעולם האקדמיה שלנו כבר משלם מחיר כבד בגין חרם הולך ומתפשט, שמשפיע על כל מוסד ישראלי ועל כל איש אקדמיה ישראלי.
אנחנו במדרון חלקלק. הכי צודקים בעולם וגם הכי טועים. משום שבלי לעצור את ההידרדרות במעמד הבינלאומי – אין גם סיכוי לניצחון בשדה הקרב. לא הכל אבוד. אפשר לעצור את הסחף. אבל כדי לעצור אותו ישראל צריכה, חייבת, לפעול באסטרטגיה קצת יותר יעילה. איראן יודעת מצוין מדוע היא מתנגדת גם להצעה הישראלית הנדיבה ביותר לצורך שחרור חטופים. היא רוצה את המשך ההידרדרות ואת המשך השקיעה בבוץ של ישראל. ולמרות לחץ אמריקאי, מצרי, ואולי גם קטארי, ראשי חמאס נמצאים בצד של איראן.
אז אולי, רק אולי, אנחנו זקוקים לצה"ל שיודע לנהל מבצעים מדויקים, ולא לצה"ל שממשיך לשקוע בבוץ. אולי כדאי לזכור שגם צבאות אדירים, כמו זה של ברית-המועצות באפגניסטן, ואחר כך של ארה"ב באותה מדינה – לא הצליחו להביס את המוג'אהידין ואחר כך את הטליבאן. זה לא אותו דבר. שום דבר לא אותו דבר. ועדיין, מותר ללמוד גם מניסיונם של אחרים, וגם מהניסיון של עצמנו. הרי היינו בלבנון קצת יותר מדי זמן. זו הייתה שקיעה בבוץ. אנחנו לא זקוקים לשקיעה נוספת. אנחנו זקוקים לאסטרטגיה אחרת.
אי-אפשר לשכוח שמקרב הפלסטינים נהרגו רבים. גם חפים מפשע. אבל צריך לזכור שחמאס, ורק חמאס, אחראי לכל ההרס וההרג. זה חמאס שהכריז שהוא משתמש בנשים ובילדים כמגן אנושי. זה חמאס שאמר שצריך להשמיד את כל היהודים. זה חמאס שהודיע שיהיו עוד 7 באוקטובר. אז לא, אנחנו לא שמחים על מותם של בלתי מעורבים. חמאס דווקא שמח.