המצולם: בן זלצמן (34) מפרדס חנה, נשוי ואב לשניים, מורה דרך ומנחה מסעות בטבע.
מקום: חניון לילה רקית, פארק הכרמל.
* יורד מהמגרש: "אני מנחה מסע של יומיים עם קבוצת בנות מצווה והאימהות שלהן, כרגע הן מבשלות ארוחת ערב, אז אפשר לדבר. גדלתי בקריית-חיים ולא הייתי קשור לעולם הטבע. כנער שיחקתי כדורסל בהפועל קריית-חיים. התאמנתי בלי סוף ואהבתי את זה, עד שבגיל 17 הייתה לי נקודת מפנה. כל הזמן אמרו לי מה לעשות בעמדה ולא נשאר מקום לביטוי שלי. ההחלטה לפרוש הייתה קשה, אבל לקחתי הרבה מהתקופה בהפועל, את האימון וההתמדה, ומאז אני לא מוותר.
* הרוח של שביל ישראל: "בצבא הייתי חובש לוחם בכפיר. השנה וחצי הראשונות היו קשות - היינו המון ביו"ש, בשטחים בנויים, ועשינו מעצרים ומבצעים. בשבילי זה היה יותר מדי אלים, ראיתי דברים שאחרים עשו והיה לי מאוד קשה. המדים נותנים כוח מדומה וזה מסוכן. אחר כך נהייתי מפקד, הייתה לי הרבה אחריות בהכשרת חובשים שנתנה לי כוח אמיתי. אחרת, כנראה לא הייתי מסיים את השירות. כשהשתחררתי, הכנתי רשימות של קורסים ועבודות מועדפות, והייתי מבולבל מאוד. המ"פ שלי, שהיה חבר טוב, אמר לי 'שים את כל הרשימות בצד, וצא לשביל ישראל'. למפקד מקשיבים, ויצאתי לשביל עם שני חברים שגדלו ל-12 בהמשך. בשביל הבנתי שזה המקום שאליו אני שייך. השביל גרם לי להכיר ולאהוב אנשים. למדתי מה זה טוב לב בזכות העזרה שקיבלתי ממטיילים אחרים וממלאכי השביל. עד היום אני הולך עם הרוח של השביל, במין שלוות נפש כזו. אחרי השביל עשיתי קורס מורי דרך של משרד התיירות, כדי ללמוד יותר על המקום שאני נמצא בו. היה קורס מדהים, אבל בשלב מסוים רציתי פחות ידע ויותר רגש ותחושות. רציתי להשתמש בשביל לעבור איזושהי טרנספורמציה, כמו שקרה לי בשביל. כך התפתחו המסעות שאני מנחה היום".
* גילוי אמריקה: "אחרי הלימודים יצאתי לטרק ארוך ב-PCT (שביל הרכס הפסיפי, י"ב) שחוצה את ארצות-הברית מהגבול המקסיקני באזור סן-דייגו, עד לגבול הקנדי. הלכתי במשך חמישה חודשים ויום 4,265 ק"מ בתנאים מאוד לא פשוטים. כשנערכים לשביל, רוב המטיילים שולחים לעצמם קופסאות של אוכל וציוד שממתינות להם בתחנות איסוף בדרך, כך שלא צריכים לסחוב כל כך הרבה. אני לא עשיתי את זה ולקח לי חודשיים עד שהגעתי למצב שיש לי רק את מה שאני צריך בתיק. זה עניין קריטי כי התיק הוא הבית שלך לחמישה חודשים, ומצד שני, אי-אפשר לסחוב הכל. רוב הזמן הלכתי עם עוד מטיילים שפגשתי, אבל היו ארבעה ימים שהלכתי ממש לבד, ופתאום קיבלתי התקף חרדה כזה, כאילו "וואו, מה אני עושה פה? תביאו מסוק וקחו אותי מפה!" הרגשתי שעוד מעט אתעלף. אבל אז, אי שם ביערות קליפורניה, הייתה לי הארה חזקה מאוד - מלהרגיש נפרד ובודד, הרגשתי חיבור מאוד גדול שהלך איתי כל הדרך משם. למשל, החוויה של למלא בקבוק במים מהנהרות בדרך ולשתות, נתנה לי להרגיש כאילו הנהר זורם דרכי.
* לנצח את הנחש: "ב-PCT קיבלתי שם שביל 'Snake Dancer' (רוקד עם נחשים, י"ב). בארצות-הברית יש אחוות שביל, וכל מטייל נותן לעצמו שם שביל, אבל בהתחלה הייתי רק 'בן'. יום אחד במדבריות קליפורניה נתקלתי בחבר אלפרד, אמרנו שלום, וכשניגשתי אליו הרגשתי שאני דורך על משהו שזז. הסתכלי למטה וראיתי נחש עכסן. קפצתי איזה שני מטר הצידה, עם כל הציוד עלי. הנחש ניסה להקיש אותי אבל פיספס, נתקל ברגל שלי עם הגוף שלו, וזחל לשיחים תוך כדי שהוא עושה רעש מטורף מהזנב שלו. ברגע זה, אלפרד המציא לי את שם השביל, ומאז כולם קראו לי Snake Dancer. בסוף המסע בקנדה, כשישבתי בהוסטל לארוחת בוקר, ניגשו אלי שני מטיילים, התחלנו לדבר והם שאלו אם שמעתי את הסיפור על הבחור הישראלי, Snake Dancer, שנלחם בנחש וניצח אותו".
* בן ואדם: "בסוף ה-PCT הרגשתי שהספיקו לי הנדודים. הייתי כבר בן 27 עם זקן ארוך ושיער עד לתחת. כשחזרתי לארץ פגשתי חברה שרצתה להכיר לי את אשתי לעתיד. לא הייתי אז בעניין של יחסים, אבל היא התעקשה. שאלתי איך קוראים לה והיא אמרה חווה, ורק אז הסכמתי להיפגש. אמא שלי ילדה אותי בחודש השישי להיריון, יחד עם עוד אח תאום, כל אחד במשקל 850 גרם. היא הסתכלה על שנינו ואמרה שהמשקל שלנו ביחד אפילו לא מגיע לבן אדם אחד, והחליטה לקרוא לנו בן ואדם. לצערנו, אדם מת לאחר 20 יום בבית חולים. אמא סיפרה לי את הסיפור רק כשהייתי בן 10, ולא כל כך התייחסתי לזה עד שפגשתי את חווה. מאז זה מרגיש כאילו שאדם נמצא איתי מאחורי הקלעים".
חניון לילה רקית, פארק הכרמל
ווייז: חניון רקית פיקניק
גישה: לכל רכב
יש: שירותים, מים, שולחנות ופח אשפה
בסביבה: שביל ישראל, שביל רקית, חורבת רקית והר שוקף
