לפני שנה וחצי, רגע לפני יום הולדתו ה-38, יצא כריסטיאנו רונאלדו לפנסיה, המכונה גם "הליגה הסעודית" מטעמי נוחות. אין דרך אחרת להגדיר את החלפתה של "יונייטד" ב"אל נאסר", את "ליגת האלופות" ב"ליגת האלופות של אסיה". בעבור הון שאי-אפשר לאמוד במספרים או במילים, המתאים למלכים ולא לספורטאים, הסכים הכדורגלן התחרותי מכולם לפרוש מהתחרות, לחדול להיות הוא עצמו, להמיר את הבמה המרכזית שהפכה לביתו השני באזוטריה ערבית, לשמש כמלך על לוח השח של השייח'ים. קשה להאשים אותו. לכולם יש מחיר, וזה של רונאלדו הוא פשוט הגבוה מכולם. אם תרצו, גם בפרישה מתחרות הצליח רונאלדו להגשים את יצר התחרותיות שלו. אפילו ברדתו מהפסגה הוא כבש עוד פסגה. פסגת הדולרים.
בכך רונאלדו ביטא, שלא לומר עיצב, את רוח התקופה. במציאות הכלכלית-ספורטיבית של העשור השלישי במאה ה-21, הגבולות בין המעצמות הישנות לחדשות שומנו בנפט עד שהיטשטשו לגמרי. אין עוררין על כך שהכדורגל הטוב בעולם עדיין משוחק באירופה, אבל אחרי שנים ארוכות שבהן העליונות הזאת דושנה בכסף מהמפרץ, היה זה אך טבעי שתיווצר תנועה הפוכה - קודם הכסף זרם מהמזרח לאירופה, וכעת הגיע תורם של השחקנים לזרום מאירופה למזרח. המעבר של רונאלדו העניק לגיטימציה ונירמל את מה שבלעדיו היה אזוטרי אפילו יותר.
חצי מהעולם, שמתחלק בגסות לאוהביו ושונאיו של האיש, לעג למהלך הציני, והוסיף לגחך כל אימת שהופץ סרטון של רונאלדו מנסה לסחוט פנדל ברמייה. כן, גם בארץ הגמדים, בין דיונה אחת לשנייה, גוליבר נותר גוליבר, על כל המניירות של הענק. אוהביו ראו בכך הוכחה ניצחת, חדשה, לגדולתו. הנה, גם בארגז החול הוא התעקש לראות דשא, ולאחר מהלך שכסף הוא המניע היחידי לעשייתו, המשיך לייחס חשיבות מכרעת למה שאנחנו, שנותרנו מאחור, ביטלנו בזלזול כפלטפורמת ספורט נעדרת כל חשיבות. זה היה מספיק חשוב לו כדי להזיל דמעה בעקבות הפסד ולנסות לתחמן את השופט.
תרמה לתחושת הסוף של רונאלדו לא רק התפאורה, אלא גם העובדה שיציאתו ממרכז הפריים הגיעה בסמיכות לזכייתו של הנמסיס, לאו מסי, במונדיאל. מקובל היה לראות בכך את אקורד הסיום של התחרות בין השניים שנפרשה על פני קרוב לשני עשורים. לרונאלדו, כך נדמה, נגמרו הכדורים בקנה כדי לענות למסי בדו-קרב הבלתי נגמר. בגיל 38, בסעודיה, הייתכן שזה לא הסוף? זה חייב להיות. החוזה בסעודיה היה גם כתב הכניעה.
אלא שרונאלדו חכם מהחכמים, חזק מהחזקים, איטי מהשעונים. כמו רוח קדים עם נעלי פקקים, כשהוא כבר הספיק לשכוח אילו מתנות קיבל ליום הולדתו ה-39, נושב רונאלדו שוב לעבר מרכז הבמה של אירופה, תוקף יריבים שכבר חשבו שנפטרו ממנו, שגמרו איתו. רונאלדו ידע הצלחות וכישלונות באינספור גלגוליו השונים, אך דבר אחד היה קבוע וידוע – הוא תמיד חזר לעוד ניסיון, העיקר הוא בהמשך קיומו של המרדף.
וכך יקרה גם הפעם. זה היורו השישי של רונאלדו ולבטח האחרון, והוא מציע לו אפשרות גדולה אפילו מזו שהציעו הטורניר בפורטוגל שבו הופיע לראשונה לפני 20 שנה או זה שבו זכה ב-2016. מסע הנקם שלו, כשהרלוונטיות הנצחית שלו מתוזכרת עם צמד באחד ממשחקי ההכנה, יאפשר לרונאלדו לצחוק את הצחוק האחרון, לומר את המילה האחרונה, להיות שוב המלך של אירופה, ולא סתם – כשהוא כבר באסיה. אולי הוא עזב רק כדי לכבוש אותה מחדש?
