שעות אחרונות של אור ברחוב הרב שך בבני-ברק, היכן שנמצא בית הכנסת העמוס ביותר בעיר החרדית הצפופה, "שטיבלך איצקוביץ'". תפילת מנחה ואחריה ערבית וביניהן זורמים מתפללים החוצה. שתי מילים לאחד מהם מצידנו מספיקות כדי לעורר שיח בנושא שהסעיר לאורך היום את בחורי הישיבות. "בג"ץ הגיוס", אנחנו אומרים לישראל, אברך בן 23 ששואל מה נושא הכתבה שלשמה באנו.
"על זה? הציבור רותח, זה נורא ואיום", אומר ישראל. זה מה ששמענו כאן – החלטה מנותקת. "אין להם באמת סיכוי מול עולם התורה", ישראל מוסיף, "אף אחד לא יגויס. נילחם בזה. אנחנו מאמינים בקדוש ברוך הוא ובתורה ומבינים שבלי התורה החיילים לא ינצחו ולא יצליחו. אם כולם היו לומדים תורה – לא היו מלחמות".
ללמוד בזמן המלחמה
מנהיג הפלג הליטאי, הרב דוב לנדו, התבטא לאחרונה בחריפות בכנס גיוס כספים בארה”ב למען עולם התורה ואמר כי “השלטונות שונאי לומדי תורה”. הוא לא דיבר על צעדי מחאה אלא ביקש מהתורמים להשלים את החסר מהקפאת התקציבים. נציג הזרם הספרדי באותה עצרת גיוס, הרב אליהו סאלים, אמר ש”אנחנו חוששים שבגלל הרדיפות המעיין של התורה ייפסק”.
תגובות חריפות הגיעו מצד העדה החרדית שמתנגדת לקיומה של המדינה והפלג הירושלמי. ביום ראשון צפויה עצרת ענק נגד החלטת בג”ץ.
השיחה על הנושא הנפיץ מביאה להתגודדות סביבנו. שמחה, אברך נוסף, אומר: "לא יגייסו אף בחור ישיבה, אבל מה שקרה הוא שהשופטים אמרו שלימוד זה לא חוקי. על האמירה הזאת כולנו אומרים – נמות ולא נתגייס. היום כולנו מאוחדים בנושא".
בנימין, חבר של שמחה, מבקש להוסיף: "בגמרא כתוב שתלמידי חכמים לא משתתפים במלחמה אלא לומדים תורה. כמו שאני לא אומר במלחמה לחילונים 'בואו ללמוד תורה איתי' כי זה מה שצריך לעשות במלחמה, אני מצפה שהחילונים לא יגידו לי מה עושים בעת מלחמה. הצבא זה קו אדום בעיני הציבור החרדי".
נחמן, חסיד ברלסב, מצטרף למעגל השיח. "גדולי ישראל התנגדו להקמת המדינה", הוא אומר, "יהודים הסתדרו במדינות שונות, נתנו לנו ללמוד, בעיקר במדינות ערב. האנטישמיות בישראל החלה בהקמת המדינה. מעולם לא נרצחו כל כך הרבה יהודים על ידי ערבים כמו מאז הקמת המדינה".
אחרים מנסים דווקא להתקומם נגד דבריו. מזכירים את הרציחות של תלמידי הישיבות עשרות שנים לפני הקמת המדינה, אבל נחמן נחוש: "זה התחיל מראשית הציונות. המדינה הכניסה אותנו לבוץ של טרור ורצח, ועכשיו מצפה שנתגייס לעזור לה".
אבי, בחור ליטאי, מוחה בתוקף: "שמעתם עד עכשיו את הפלג הירושלמי או קיצוניים אחרים. אנחנו לא נגד צה"ל. אני לא הולך לצבא כי אני יודע שכשיש חייל בעזה, מה שעוזר לו זו התורה שאני לומד. אף אחד לא יגויס, זה ברור, אבל זה מטריד אם המעמד שלנו כחייבי גיוס ישפיע על קבלת רישיון נהיגה, מחיר למשתכן וזכויות מהמדינה".
תורה ומדינה
אנחנו ממשיכים לצעוד ברחוב. צעיר אחד מגלה לנו בשקט שהוא חייל כיום, אחר מראה לנו תעודה שהוא מתנדב במשטרה. שניהם לא מעוניינים לדבר בנושא. הבנות פה מכירות גם הן את המסרים. "אם כולם ילמדו לא יצטרכו צבא, ננצח לבד", זורקת לעברנו ילדה כבת עשר.
בעל חנות, יהודי מבוגר, משתף אותנו: "התורה לא צריכה את המדינה, אבל למדינה יש זכות להחזיק את עולם התורה והיא מוותרת עליה. אני בוכה על כל לוחם שנופל, אבל בלי התורה אין לנו קיום כאן". הערב יורד. לבית הכנסת נכנסים שוב ההמונים, הפעם לתפילת ערבית. מכאן ילכו הרווקים לסדר ג' – לימוד הלילה. הנשואים ישובו לביתם, לקראת יום חדש. שגם בו, ברור להם לפחות, אף אחד מהם לא ילך לצבא.
