שתי ידיעות שהופיעו השבוע, האחת זכתה לדיווח משועשע בתחומי התרבות והשנייה נדחקה לשיפולי מדורי הספורט, מציעות לנו תמרור אזהרה לגבי המצב היהודי והישראלי בעולם.
הידיעה הראשונה דיווחה על התפרצויות של מפגינים להופעותיו של הקומיקאי היהודי ג'רי סיינפלד בעת מסעו לאוסטרליה. סיינפלד נאלץ להתמודד עם מוחים שחדרו לאולם שבו הופיע וצעקו "מהנהר ועד הים פלסטין תהיה חופשית" עד שסולקו בכוח. בפעם הראשונה שזה קרה סיינפלד נשמע כעוס, ואף איים על המפגין כי יקבל מכות מהמאבטחים. בפעמים הבאות הוא כבר ניסה להגחיך את המפגינים ולעקוץ אותם על כך שבסופו של דבר כניסתם להופעה כוללת גם "הענקת כסף ליהודי". אפשר להתפעל, או לצחוק, מהאופן שבו סיינפלד - שביקר עם משפחתו בישראל והביע הזדהות איתנו בעקבות 7 באוקטובר - ידע להתמודד עם הניסיונות להציק לו. בשלב הנוכחי, בעודו עומד על הבמה לצד קהל אוהד ברובו, הכוח עדיין אצלו, והוא לא חושש להפעיל אותו בחן אופייני.
אולם אפשר להביט על הסיטואציה הזו גם אחרת. סיינפלד הוא אמן בינלאומי שאחת מתכונותיו האטרקטיביות טמונה ביכולתו להתנער מהפוליטי. להתעסק ביום-יום. גם את התמיכה שלו בישראל הוא ידע להביע באופן מרגש אך מבלי להיכנס לדיון על המלחמה ושאלות פוליטיות. ובכל זאת, אף שהוא אחד האמנים הנדירים שזוכים לכבוד והערכה גם מקרב אלה שאינם חסידי ההומור שלו, הוא מותקף כבר לא מעט פעמים. ואם זה קורה לסיינפלד, ועוד באוסטרליה, זה יכול לקרות לאמנים יהודים אחרים, כל שכן ישראלים שינסו לפרוץ החוצה.
לצד הדיווחים על ההפגנות נגד סיינפלד בשבוע שעבר התפרסם שעיריית בריסל, שם נבחרת הכדורגל של ישראל אמורה לשחק בספטמבר במסגרת ההתמודדות בליגת האומות, החליטה כי מסוכן לארח נבחרת ישראלית - ולכן המשחק יתקיים ללא קהל במקום סגור. צריך להבין שהנבחרת ממילא לא מורשית לארח בארץ בשל המצב, ועתה מתחילים לסרב לתת לה גם להתארח.
לכאורה מדובר רק בכדורגל, לא נורא. אבל זו עלולה להיות מגמה מדאיגה. תחשבו על החיים במדינה שבה אי-אפשר לראות כדורגל בינלאומי בארץ ואי-אפשר לצאת ולראות קבוצות ישראליות משחקות בחו"ל. איכות החיים שלנו מורכבת גם מתרבות ומבילויים, ותחושת הנידוי והמצור, שרק הולכת ומתפשטת לתחומים נוספים כמו האקדמיה, היא נזק אמיתי לחיים כישראלים.
הסיבות ליחס העוין כלפי ישראל רבות ומורכבות, ובמידה מסוימת טומנות בחובן גם השקפות אנטישמיות. אבל כדי להפיג את היחס השלילי אי-אפשר רק להתלונן. אי-אפשר רק להתבצר בעמדה שאנחנו צודקים ונלחמים. אדרבה, בדיוק כפי שאי-אפשר ולא צריך להרכין את הראש בפני כל מהלך ביקורתי - כך ישראל חייבת להתמודד ולהפיג את הטענות נגדה בחוכמה. הנידוי מהעולם הוא אולי לא המחיר הכי גבוה של המלחמה, אבל הוא חלק מהמחיר. ומה שבעיקר יכול להקל עלינו לשוב למשפחת העמים טמון בהכרח להציע גם תקווה. היעדר המוכנות ללכת לקראת ההצעה לשלום עם סעודיה, השלילה המוחלטת של כל אופציה לדו-קיום עם הרשות או כל גורם פלסטיני אחר - כל אלה הן שגיאות שנמצאות באחריותנו והעיסוק בהן אמור להיות לטובתנו.
אם אנחנו לא רוצים למצוא את עצמו בעמדה של מדינה מנודה ועם דחוי, ההנהגה הישראלית צריכה להפגין גם מוכנות להסתכן מדינית מתוך תקווה לשלום, ולא להדגיש רק את הנכונות להסתכן למען ניצחון במלחמה.
איכות החיים שלנו מורכבת גם מתרבות ומבילויים, ותחושת הנידוי והמצור, שרק הולכת ומתפשטת, היא נזק אמיתי לחיים כישראלים
