זה לא מפתיע, לא ממש בכל אופן. בקיץ 2023 הכריז ארגון המטרולוגיה העולמי על אוגוסט הכי חם בהיסטוריה האנושית, מקום שני אחרי יולי אותה שנה, שהיה עוד יותר לוהט ממנו. "ימי השרב כבר לא רק נובחים", אמר אז מזכ"ל האו"ם, "הם גם נושכים". וכדי להרבות שמחה הודיע הארגון שקיץ 2024 צפוי לשבור את השיא של 2023. במילים אחרות, אם מדברים לא רק על העולם, אלא גם על ישראל, אז קיבלנו בדיוק את מה שחזו המדענים: יוני השנה היה החם ביותר מאז תחילת המדידות כאן לפני למעלה ממאה שנים.
וזה מגיע לנו אם זה מה שאנחנו, כולנו, מרשים לעצמנו לעשות לאמא טבע ולאבא עולם. זה בדיוק מה שאנחנו מקבלים בתמורה. תמרות עשן ופיח, אוקיינוסים מלאים בפסולת, ומנהיגות שמדברת הרבה ועושה מעט. הנה, אפילו מבקר המדינה, לא מהמחמירים שהמוסד הזה גידל, כתב לפני שנה ש"להצהרות הממשלה על יעדי המאבק בהתחממות הגלובלית אין גיבוי במעשים", שממשלת ישראל "לא עומדת באף אחת מהחלטותיה באשר להיערכות למשבר האקלים".
ולנו יש את סילמן כי גם אם אנחנו רוצים, אנחנו לא יכולים לברוח מההקשרים הפוליטיים. קחו למשל (הכי טוב, קחו ואל תחזירו), את עידית סילמן, השרה להגנת הסביבה. אם מישהו היה טורח להכין רשימה של מועמדים לתפקיד בהתאם לכישורים ולמחויבות לנושא – אין ספק שסילמן הייתה לוקחת מקום ראשון מהסוף. אבל עכשיו היא השרה, ואחרי שנה וחצי בתפקיד אפשר לערוך סיכום ביניים קצר. היא העבירה בקריאה ראשונה חוק אקלים דרדל'ה; סירסה, על פי אנשי מקצוע, את מנגנוני האכיפה; הכניסה בדלת הראשית מינויים לא ראויים, וצימצמה העברות כספים לגופים וארגונים ירוקים. השרה, בניסוח של מנכ"ל אדם טבע ודין, "מתנכלת לארגוני הסביבה", יכולה להיות חברה במפלגתו של שר האוצר שהצליח לבטל את ההחלטה שאמורה הייתה להפחית את השימוש בכלים חד-פעמיים. זו שעושה, אם לתמצת, את החיבור הפופוליסטי הידוע אקלים-סביבה-שמאל-ליברלים-פריווילגים-אליטה-צפון תל-אביב. בקיצור, סוג של גרטה טונברג. שלא לדבר על נסיעות עבודה לכאורה עם המשפחה.
ואיפה אנחנו? אז נכון, אנחנו בעיצומה של מלחמה נוראה ואיומה - שגם אליה אי-אפשר לומר שהממשלה הכינה אותנו כראוי או מנהלת אותה כמו שצריך - ועדיין משבר האקלים הוא סוג של קטסטרופה מתקרבת, ששיאי החום האחרונים הם רק סימן למה שמחכה לנו, בעיקר נוכח העובדה המייאשת שלא סילמן ולא הממשלה שהיא חברה בה יביאו את השינוי. זו גם אחריות אישית של כל אחד מאיתנו, אחריות יומיומית, לכאורה סיזיפית. וגם אם לא עלינו את המלאכה לגמור, לא אנחנו בני חורין לא לקחת בה חלק. וכן, גם אם שונאים את גרטה טונברג ואת הצמחונים-טבעונים שתומכים בה. המלחמה הזו היא לא רק צודקת, היא הכרחית.
שיאי החום האחרונים הם רק סימן למה שמחכה לנו, בעיקר נוכח העובדה המייאשת שלא סילמן ולא הממשלה שהיא חברה בה יביאו את השינוי