כולם יודעים. "אנחנו אומרות את זה בגלוי", צעקו בשבוע שעבר מאות נשים שהפגינו בטמרה לאחר רצח תושב המקום. נכון, הכל גלוי, כי כולם יודעים מי הרוצחים, גם המשטרה, וגם רבים בחברה הערבית. המשטרה אינה ממלאת את תפקידה - וזה בלשון המעטה. רק 13% מתיקי הרצח פוענחו, והחברה הערבית פוחדת. אבל לנשים האלה נמאס - נמאס מקשר השתיקה, נמאס מהפחד היומיומי. הפחד השתלט על כולנו - הפחד למות, הפחד לאבד מישהו קרוב, הפחד לגדול ולהצליח ושידרשו ממך פרוטקשן על ההצלחה. אבל הפחד הגדול ביותר הוא שהילדים שגידלת ברחם שלך, בדם יזע ודמעות, יירצחו, ייפצעו או ייסחטו.
הפחד מהמשטרה. 119 אזרחים ערבים נרצחו מתחילת השנה, האחרון שבהם, לפחות עד כתיבת שורות אלה, נרצח בשבת במסגד לאור יום. כלומר, ארגוני הפשיעה אומרים: נגיע אליכם בכל מקום ובכל שעה, ומתי שאנחנו נחליט. עשרות פצועים בכל יום, נזקי רכוש, פגיעות נפשיות - אבל הממשלה הזו, שיודעת היטב שהפשיעה משתלטת על החברה הערבית, לא רק שאינה לוקחת אחריות אלא מענישה אותה ומסיתה נגדה. ההסתה הזו מכיוון האמונים על ביטחוננו, המצב הכלכלי והחברתי שהולך ומידרדר בגלל המלחמה, הדיכוי של המשטרה לכל אקטיביזם אזרחי, הפגיעה בחופש הביטוי - כל אלה יוצרים תסכול שגורם לחברה הערבית לא להאמין בעצמה. לא פשוט בכלל היום להיות ערבי ולצאת להפגין, לא רק בגלל הפחד מארגוני הפשיעה, אלא בעיקר בגלל הפחד מהמשטרה.
צעדה של כאב. רציחתו של אחמד דיאב ז"ל מטמרה בשבוע שעבר, יום אחרי שחזר מירח הדבש שלו, על רקע דרישת פרוטקשן ממשפחתו, גרמה לנשים בטמרה לצאת לרחובות ולשבור את השתיקה. זאת הייתה נקודת שיא. מיד אחרי הלוויה, ללא כל התארגנות מוקדמת ובאופן ספונטני, נשות טמרה צעדו ברחבי העיר, זעקו את כאבן, ואמרו בקול ברור וחד שאין מקום לרוצחים ולא נרשה לפרוטקשן ולרצח להשתלט על העיר שלנו. צעדו כולן בעוצמה, בגאווה ובכאב, באמירה חד-משמעית: אנחנו שוברות את השתיקה. אנחנו שומרות על הילדים שלנו ועל עצמנו. השבוע הן צעדו שוב, וגם הפעם הצטרפתי אליהן. זה העניק לי כל כך הרבה תקווה. כנראה האנרגיה הזו, האומץ הזה, הדאיגה את המשטרה - שניסתה בכל דרך אפשרית לסכל את בקשותיהן לקיים הפגנה נוספת, וגם דרשה שלא יהיו קריאות נגד המשטרה כתנאי לקיום ההפגנה.
לא נשתוק. אבל אף אחד לא יכול להשתיק אותן. אי-אפשר לעצור אישה ערבייה שהחליטה לקום על הרגליים. הדרך המזלזלת והשוביניסטית של המשטרה לא גרמה למארגנות ההפגנה לסגת לאחור. היכולת של הנשים, למרות כל הקשיים, להוציא לדרך את ההפגנה הזו ולרתום סביבן נשים וגברים, היא לא מובנת מאליה. הן הופכות לסמל, לכוח, להשראה. אני בטוחה שבסופו של דבר הן, ועוד רבות נוספות שצפויות להצטרף אליהן, יעשו את השינוי. המשימה שלהן ושלנו היא להמשיך לשבור את השתיקה בכל היישובים הערביים, לצאת נגד הפושעים והפשיעה שמאיימת על החיים שלנו. כי מגיע לנו לחיות.
עו"ד ראויה חנדקלו עומדת בראש מטה המאבק בפשיעה של ועד ראשי הרשויות הערביות
