סונטה 147
אַהֲבָתִי קַדַּחַת שֶׁעוֹרֶגֶת
אֶל כָּל מַה שֶּׁיָפִיחַ אֶת חָלְיָהּ,
מֵחֹלִי נִזּוֹנָה הִיא, וְיוֹנֶקֶת
בְּתֵּאָבוֹן נִטְפֵי מָרָה דְּווּיָה.
שִׂכְלִי, רוֹפֵא אַהֲבָתִי מֵאָז,
כּוֹעֵס כִּי תְּרוּפוֹתָיו אֲנִי מַפְקִיר,
נָטַשׁ אוֹתִי, וַאֲנִי בְּלֵב נוֹאָש,
מֵבִין: תְּשׁוּקָה הִיא מָוֶת. כָּךְ הִזְהִיר!
אֵין לִי מַרְפֵּא, שִׂכְלִי אָבוּד לָנֶצַח
חֲסַר מְנוּחָה, נוֹהֵג כִּמְשֻגָּע;
כָּל מַחֲשַׁבְתִּי רַק בִּזָּיוֹן וָקֶצֶף,
הוֹגֶה דִּבְרֵי טֵרוּף בְּלִי הֲפֻגָּה.
נִשְׁבַּעְתִּי כִּי יָפָה אַתְּ, אֵשֶׁת חַיִּל,
וְאַתְּ אֲפֵלָה כִּשְׁאוֹל, שְׁחוֹרָה כַּלַּיִּל.
