"האמת", שעלתה אמש בכאן, מחזקת שתי מגמות בדרמה הישראלית: הראשונה היא הפאניקה של הדור המבוגר נוכח הפער התרבותי-טכנולוגי המתרחב מול הדור הצעיר; והשנייה היא התמקדות בחוקרים וחוקרות שמייצגות את המשטרה כמו שהיינו רוצים לראות אותה, כלומר מקצועית, נחושה ועניינית ולא הארגון שנרקב לנגד עינינו בידיו של עבריין. מהפן הזה, "האמת" רוצה להיות ריאליזם חודרני אך מתקרבת למחוזות המד"ב.
הסדרה של דפנה לוין ואורית זמיר (לצד דרור משעני ועידית אברהמי) נפתחת ביום שבו בית המשפט העליון אמור למסור החלטה בערעור של רובי דלויה (בני אבני), שהורשע עשור קודם ברצח הנערה ירדן פלאי בראש-העין, שמזכיר את פרשת תאיר ראדה ז"ל. כמו רומן זדורוב, דלויה טוען שהוא חף מפשע, הרשתות מלאות בקונספירציות והשוטר שחקר אותו, אליהו זבטני (גולן אזולאי), מתעקש שהאשם נמצא ונענש. אולם ממש בשעה שהאומה עוצרת נשימה לקראת ההכרעה, מתגלה גופת הנערה נטלי לוי באותה זירה. מי שמזדמנת למקום ומגלה את המחזה המחריד היא רחלי זבטני (מור דמרי), חוקרת נוער שהייתה חברה של פלאי והיא בתו של אליהו, שני היבטים שרודפים אותה וביתר שאת בחקירת הרצח הטרי.
לכאורה לא נופל שום דופי בעשייה האמנותית של "האמת", שמפגינה נאמנות קשיחה לכללי הז'אנר: פלטת הצבעים העכורה, האווירה האפרורית, הגיבורה המנוכרת, החשודים שמתחלפים בקצב פיתולי העלילה והרמזים הסתומים שנשתלים כעת ויתבהרו רק בתום שמונת הפרקים. דמרי היא הברקת ליהוק: כריזמטית, מסתורית, חריפה ומאופקת. דמות ראשית במלוא המובן. הרנסנס המוצדק של אזולאי נמשך אחרי "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" וגם ישראל ברייט נוגע ללב בתור אב שבור שאיבד אמון במערכת. ובכלל, הפקה שמרשה לעצמה שחקנים כמו יוסי מרשק ורועי ניק בתפקידי משנה סובלת מצרות טובות.
אבל יש גם צרות רעות. "האמת" אמנם דוברת ישראלית שוטפת אך עדיין נראית כמו ניסיון לעשות דרמת מתח סקנדינבית בראש-העין, וזה טבעי כמו שזה נשמע. למשל, הסטריליות היחסית שבה מתקיימת חקירה כה חריגה (מהיעדר מעורבות של קצינים בכירים ועד גימוד הלחץ התקשורתי) משקפת הוויה שמתאימה לעיירה שכוחת-אל במינסוטה ולא לעיר במרחק 20 קילומטר מתל-אביב. גם דמותו של אבני, לפחות בארבעת הפרקים הראשונים, לא אפויה: הקייס נגדו לא ממש ברור, ההתנהלות שלו נעה בקיצוניות בין קורבן קפקאי לפסיכופת מבעית והרושם שלו כדמות לא משכנע.
כל זה לא ימנע מ"האמת" להיות אלטרנטיבה ראויה בקיץ של ריקודים, מרוצים וריבים על תקציב הסיגריות. אבל אם כבר עוסקים באמת, צריך לומר שבמדינה מוכת מלחמה ואכולת רעל פוליטי, אפילו טלוויזיה קודרת כזאת היא סוג של אסקפיזם.
בקטנה
בערוץ 14 התגאו ב"ראיון בלעדי" במהדורה עם ראש הממשלה, שהתגלה כמפגש חפוז מאחורי גרם מדרגות כעור בכנסת עם מוטי קסטל, "כתב פוליטי", ובעיקר ג'לי אנושי כשזה נוגע לבנימין נתניהו. בכל זאת, בערוץ לא הספיקו לשלוח נציגות למסיבת העיתונאים במוצ"ש עקב השבת ולא ייתכן שיישארו בלי פירורי פרופגנדה. בשיחה, כמיטב המסורת (בכל זאת "ערוץ מורשת"), קסטל תיפקד כמו שירות וולט עיתונאי והעניק לנתניהו את כל השאלות הנוחות לו (הסתה, היועצת המשפטית לממשלה, מוחמד דף, ציר פילדלפי) ולא טרח להקשות על התשובות שקיבל. או כמו שקוראים לזה בערוץ 14: יום שני.
