יום נוסף שבו אנחנו תקועים באזור חיוג "גיהינום", מבעבעים במציאות מאכלת, בלתי ניתנת לעיכול. ואם נדמה שראינו כבר הכל, מגיעה הזוועה: "אמא רצחה בדקירות את בנה בן השש, וגם את הכלב, ותקפה מאבטח בגרזן". אז למה במקום לכעוס עד כדי צרחות, אני מביטה בתמונת רגליה שטופות הדם, ורק רוצה לבכות? / ענת לב-אדלר