16 שנים. 16 שנים שאני יורד מהבית שתי קומות, פונה ימינה מעבר למסעדה האיטלקית בפינה, חוצה את הצומת ונכנס לבית הקפה. 16 שנים. אותם פרצופים באותן שעות קבועות. אותם הנהונים מנומסים. אותן שיחות בלתי נגמרות. אותם בעלים. 80 אחוז מהבריסטות והמלצריות אותו דבר. 16 שנים שאני צריך להסביר מחדש איך אני רוצה את ההפוך שלי. מנה כפולה של אספרסו, חלב חם בלי קצף. בכוס זכוכית. אין דברים כאלו בתואר שני לבריסטות. בכל פעם הן מסתכלות על התפריט על הלוח. שם יש קפוצ'ינו, קפה אולה, מילש קפה. יש הוראות הפעלה. אין שם "אפ-סייד דאון" קפה.
לפני יותר מ-30 שנה אמא שלי ליוותה אותי לשדה התעופה. מתי אתה חוזר, היא שאלה. הייתי בדיוק אחרי שירות צבאי בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה. כשייגמר הכיבוש, עניתי לה. אמא שלי התרגלה. היא באה לבקר שלוש או ארבע פעמים בשנה. לפעמים היא הולכת עם הילדים לחוגים. רוקדת איתם. אני מסתכל מהצד בלב קרוע: איך אני מפריד מרחק של ים בין סבתא לנכד, ששלולית לא אמורה להפריד ביניהם.
להוריד את המזוזה, לשכוח מהכיפה, להזכיר לילדים להרגיע עם העברית בחוץ. לא ללכת לאגמים במזרח, לא להראות את הפנים שלך בשכונות עם רוב מוסלמי במערב. לצנזר את עצמך, את מי שאתה, לעזאזל. לראות את הימין גואה, לצפות במפגני שנאה לישראל בכל אירוע תרבותי חשוב בהנהגת השמאל. ולהתחיל להתבלבל בין מה שיותר טוב עבורך. להיות היהודי השימושי, זה שאומר את הדבר הנכון נגד ישראל, כדי שהמארח שלו יוכל להשתמש בו בארוחת הערב החגיגית עם חברים בשיחה על ישראל ולהגן על עצמו: "זה לא אני אמרתי, זה החבר היהודי שלי אמר". להרגיש שכמה שאתה מתנתק מישראל, היהדות רותחת בך. למות מהפער של כמה דנים פה על ישראל וכמה לא יודעים עליה כלום.
להבין בעצמות את היהודי הנודד. לעבוד כל יום עבודה פנימית סיזיפית על ההחלטה לנדוד. נוודות של שפה, משפחה, חברים, בית, חלום. להיות זר. להבין מכולם שאתה זר בכל רגע, בכל מקום. לבקש הפוך. "אצלנו קוראים לזה קפוצ'ינו", היא אומרת לי כבר שנים. טעמתי את הקפוצ'ינו. זה לא הפוך. זה גועל נפש עם קצף בספל חרסינה או קרמיקה.
ללכת לפגישה ראשונה עם האבא של החברה שלך, ולקבל אזהרה שאתה לא קורא לו בשמו הפרטי, רק דוקטור או פרופסור ככה וככה. עד שהוא מחליט אחרת. שהתקבלת. לצאת עם מישהו שאתה מכיר לבירה, לסרט, לראות כדורגל, לשחק שח, לרקוד בברגהיין, ואחרי שנה הוא ישב ויגיד לך: "אתה יודע מה, יש מצב שאנחנו יכולים להגדיר את עצמנו כחברים". להכריז שאתה הולך לספר בדיחה לפני שאתה מספר בדיחה. וגם אז הם לא מבינים אותה.
לקבל דוח תנועה על מהירות מאוד מופרזת בדרך עירונית. להסתכל על התאריך, ללכת לפקידה ולהסביר לה שזה הבוקר שבו אשתי נתקפה בצירים, ולקבל מבט של "מה זה קשור לקנס?" לשבת בחוץ במינוס 20 עם משקפי שמש ולהתענג על קרן שמש שהגיחה מתוך האפור אחרי שלושה חודשים.
ללכת למשחק של באיירן. לקנות נקניקיה ובירה, ולהשאיר את הגרעינים השחורים בתיק גב כדי לא לעשות לבן שלך פאדיחה. להקשיב באוזנייה כמה-כמה בית"ר לאורך כל המשחק של באיירן. להיות מנותק. אפתי למקום שאתה חי בו גופנית, לפעום עם הלב בארץ אחרת, מוכרת. להיזכר בסיפורים של אמא על הבית בפרס ואיך פנו בכל ארוחת שבת לכיוון ירושלים בתקווה. להביט במראה ולדעת שהפניתי גב לתפילות של 2,000 שנה.
אתם בטוחים שאתם רוצים לרדת מהארץ?
"אצלנו קוראים לזה קפוצ'ינו", היא אומרת לי כבר שנים. טעמתי את הקפוצ'ינו. זה לא הפוך. זה גועל נפש עם קצף בספל חרסינה או קרמיקה