ארי: את הטיול הגדול הייתי אמור להתחיל ב-8 באוקטובר 2023. המון זמן חיכיתי לרגע שבו אשקיף על ישראל מהמושב במטוס, ואשאיר מאחור את השירות הצבאי הארוך שהסתיים בתפקיד סמ"פ בסיירת נח"ל. הגורל רצה אחרת - ובמקום לשבת במטוס שממריא מנתב"ג, המראתי במסוק יסעור מבסיס סיירת הנח"ל, בדרך ללחימה ביישובי העוטף. במקום טראקים, חופי טורקיז ומסיבות מהסרטים, הייתי עם הסיירת בעזה. כעבור מספר חודשי מילואים שכלל ליווי חיילים, מפקדים וחברים בדרכם האחרונה, החלטתי לצאת שוב לטיול הגדול. הוריי אפילו לא הסתירו את ההקלה שחשו כשנפרדו ממני בשדה התעופה.
עדן: הרעיון להצטרף לארי הבליח ברגע. זה היה בוקר יום שישי. מסיבת האירוסים של איתי ושלי, בבית הוריי שבגליל. רוח נעימה נשבה מהוואדי, שמש חמימה ויין טוב - מקום מושלם לחגיגת אהבתנו. מוקפת במשפחותינו ומוצפת באושר הקשבתי לאיתי שקרא לי ברכה מרגשת, ועיניו החומות קרנו. דבר אחד העיב על שמחתי - הגעגוע לארי, שנמצא כבר חמישה חודשים בצד השני של כדור הארץ.
כשסיימתי להיפרד מכל האורחים, ניגשתי לאחי הבכור גיא: "המסיבה הייתה מדהימה, אמא יכולה להיות מפיקת אירועים". הוא הינהן בהסכמה, "היה כמעט מושלם, רק ארי היה חסר", הוא אמר כמו קרא את מחשבותיי, והוסיף: "אבל שיישאר בחו"ל כמה שיותר. שלא ישקול אפילו לשוב לפני שאין לו ברירה".
בעוד אני תוהה האם ה"אין ברירה" היא מלחמה בצפון או שנת לימודים אקדמית, קלטתי בעיניו שצץ לו רעיון. "נראה לי שאנחנו צריכים לטוס אליו", הוא הציע, וכשגיא מציע הוא גם מיישם.
"אני גם רוצה לבוא!" הוסיפה מיד אחותנו הקטנה סיון, שעודנה בשירות צבאי. "גם אלייך נצטרף", הרגיע גיא, בעודי מתלהבת יותר ויותר מהרעיון לקחת הפוגה מסיר הלחץ הישראלי.
איחוד משפחתי
ארי: בזמן מסיבת האירוסים של עדן הייתי בטראק בצפון וייאטנם. קיבלתי עדכונים שוטפים מסיון, ולצד השמחה הגדולה חשתי גם צביטה בלב המתגעגע. למחרת בבוקר קיבלתי הודעה בקולו התכליתי של גיא: "אריקוש תתכונן, היעד הבא שלך זה הודו. ואנחנו מצטרפים".
כעבור חודש, אני על גדת נהר הביאס הגועש שמתחתר בוואדי שבתחתית מנאלי, עיר במחוז הימצ'אל פארדש שבצפון הודו. הגעתי להודו כבר לפני מספר שבועות ולמדתי שלזמן ההודי חוקים משלו, לרוב אתה מחכה למשהו. היום הזה מוקדש להמתנה לאחיי הגדולים. חיפשתי את המלון הטוב ביותר לטובת ריכוך הנחיתה. לבסוף מצאתי מלון בשם "אצולה אווירית" הממוקם סמוך לגדת הנהר. לקראת אמצע היום מונית עוצרת בפתח המלון, וממנה יוצאות שתי דמויות מוכרות.
"ברוכים הבאים למנאלי", אני מתרגש למראה אחיי המותשים היוצאים באיטיות מהמונית, אחרי נסיעה של 18 שעות מדלהי. הקלה עצומה על פניהם ואנחנו מתחבקים. למרות שהיו רגעים בחיי שכה כעסתי עליהם עד ששקלתי להחליף את משחת השיניים בבית בקארי חריף, הקשר בין שלושתנו תמיד היה חם. זאת הודות להורינו ולעבודה מאומצת של שמירה על קשר על בסיס כמעט יומי.
עדן: מנאלי, שנמצאת בגובה 2,100 מטר, הפכה עם השנים לתחנת חובה לישראלים בהודו במה שמכונה "שביל החומוס". העיר שוכנת סמוך לוואדי שמימיו מגיעים מהפסגות המושלגות שסביב העיר, ובמרכזה רחוב מסחרי סואן. אני נדהמת מההמולה, מהריחות העזים העולים מדוכני האוכל המסורתי ומהצבעים הבוהקים בחנויות הבגדים, ומגלה שיש כאן לא מעט בתי קפה שמציעים קפוצ'ינו עם בסיס כל סוגי החלב. הם למדו מה מושך תיירים.
אנחנו מתמרנים בין האופנועים והמשאיות, מתחמקים מרוכלים צעקניים, ומתחילים בהשלמת פערים של חודשים. אני מרגישה שארי, שמטייל בהודו כבר כמה שבועות, ובמזרח כבר מספר חודשים, מארח אותנו.
לפתע מסתער לעברנו יצור ענק. "מה זה? "נראה לי שהוא ברח מהגן חיות", אני מצביעה על השור הפרוותי עם הקרניים האדירות.
"תירגעי, זה יאק", גיא מגחך, ואני עומדת מאחורי ארי, כאילו הוא יגן עליי מהבהמה העצומה. "זה כמו פרה שגופה מותאם לתנאים הקשים בהרים הגבוהים", אומר ארי, "זה חלק מהנוף, עד סוף היום יאק משוטט באמצע הכביש לא יגרום לך להניד עפעף", הוא מוסיף ברוגע.
שיחות בנים
גיא: חלפו שש שנים מאז שחזרתי מהטיול הגדול. עברתי במדינות רבות במזרח, אך על הודו דילגתי. הרעיון להצטרף לארי, מעבר לרצון לבלות זמן עם אחיי, היה הזדמנות להשלמת הפער. בתום יום במנאלי הלכנו לאכול, חלצתי נעליים בכניסה למסעדה והקפדתי לא להביט אל המטבח שבכניסה. ידעתי שאם אראה כיצד מכינים את המנות, כנראה שלא אוכל דבר. התיישבתי על הכרית המתפוררת שלצד השולחן הנמוך, ארי ועדן התיישבו משני צידיי.
אנחנו נותנים לעדן את הכבוד להזמין. כצמחונית מגיל צעיר, יש לה היכרות עמוקה עם המטבח ההודי הידוע במגוון הצמחוני שלו. היא מביטה בתפריט בהתלהבות ומכריזה: "אנחנו חייבים להזמין את האלו גובי, מלאי כופתה זה חובה וחייבים גם אורז בריאני ורוטי לאיזון החריפות".
"תזמיני מה שאת רוצה, מבחינתי זה סינית", אני עונה בעייפות, ומיד מתקן, "התכוונתי הודית כמובן".
עדן: שלא כמו במסעדות הודיות בארץ, חלק מטקס האכילה כאן זו המתנה ממושכת. אני מנסה לא לחשוב על הבטן המקרקרת ונועצת מבט בוחן בארי, הוא צנום יותר ופניו רגועות יותר, "אז ספר קצת, מה שלומך?" אני שואלת.
"וואלה בסדר", הוא זורק.
"מה בסדר? חצי שנה לא ראיתי אותך. הצלחת להשאיר את המלחמה בארץ?"
"שגרה של טיול. מה כבר יכול להיות?" הוא עונה בצחקוק ומתעלם מהשאלה.
"אז מה למדת בחצי שנה של טיול במזרח?" אני שואלת ושולחת יד לטעום מהתבשיל שהגיע סוף-סוף לשולחן. "נו עדן, את נשמעת כמו אבא", רוטן ארי.
גיא מסיט את נושא השיחה. "עדני עזבי אותו. תשאלי אותו את השאלות החשובות באמת". הוא שם יד על הכתף של ארי. "תספר קצת איך הולך לך עם בנות בטיול. עם כמה בנות היית?" הוא שואל בעודו לועס לחם הודי, המכונה נאן. "סוף-סוף שאלה לעניין", משיב ארי ומתחיל לספור באצבעותיו.
אני מגלגלת עיניים בסלידה, אך שמחה בלב בשביל אחי הקטן.
ברוכים הבאים לגן עדן
ארי: המשכנו לעמק ספיטי, אזור מדברי ממזרח לטיבט. הנסיעה בדרכים העקלקלות אפשרית רק באופנוע או בג'יפ. מרבית השנה העמק סגור, בגלל השלג והגשמים. לשמחתנו, הגענו לאזור בשבוע הראשון שבו נפתחה הגישה לעמק. אנחנו מיטלטלים בג'יפ של סודיפ, הנהג ומורה הדרך שלנו. אני לצידו, מסתנוור מהשמש המשתקפת על הלובן הצח המכסה את ההרים שסביב. שאון העיר התחלף בדממת המדבר שנקטעת על ידי הנהרות השוצפים בין הרכסים. עשרות מפלים שמימיהם ניתכים מהמצוקים הנישאים לאורך הכביש הצר. היופי בלתי נתפש. אני מעיף מבט למושב האחורי על אחיי הישנים, ומרגיש בר מזל. להיות מוקף בנופים הכי יפים בעולם עם האנשים שאני הכי אוהב בעולם. אני כה נרגש מהמראות שאני חש צורך עז להעיר אותם. שייהנו גם הם. או סתם כדי להציק להם.
עדן: "יאללה, גיא, עדן, קומו!" מקיץ אותי ארי משנתי החטופה.
"מה יש?" אני קמה בבהלה ומסדרת את השיער.
"תסתכלי החוצה. תשני בכיתה באוניברסיטה כשתחזרי לארץ", חיוך רחב על פניו.
אני מגרשת את המחשבה על תקופת המבחנים שמעבר לפינה, שולפת את הטלפון כדי לתעד את המפל העוצמתי שזורם לשמאלנו, עד שגלגליו האחוריים של הרכב מואצים בחוזקה ואני מריחה פתאום ריח של גומי שרוף.
"סודיפ הכל בסדר?" אני שואלת בחשש ורואה שהוא מרוכז בהסטות חדות של ההגה ימינה ושמאלה, כמו מקדחה.
מבלי לחכות לתשובה, ארי וגיא קופצים מהרכב. מכנסיהם רטובים עד הברכיים וזרם המים החזק שיוצר המפל מחייב אותם להחזיק בדלתות הג'יפ ששקע בבוץ, שלא יחליקו לתהום העמוקה שנמצאת פחות מחצי מטר מצידו הימני של הרכב.
"הגלגלים שקעו", אומר גיא.
"יש לי דה ז'ה וו מאימון חורף ברמת הגולן, כשהאמר שקע בבוץ עמוק. מקווה שהפעם זה יסתיים עם סוף טוב", אומר ארי בקול רם, כדי להתגבר על קולות המפל.
אני מתבוננת בהם דרך חלון הרכב הפתוח למחצה. מביאים אבנים ופיסות עץ כדי לאלתר מצע יציב שיאפשר לגלגלי הרכב לנוע, ולנו בתקווה לצאת מהבוץ הטובעני.
כעבור רבע שעה, ארי שבגדיו מוכתמים בבוץ, צועק לסודיפ במבטא ישראלי כבד (למרות שהוא דובר אנגלית ממש כאמריקאי), אולי הוא חושב שהוא ברמת הגולן, "סודיפ, יאללה דרייב". כעבור דקה שהרגישה כנצח הגלגלים נחלצים מהבוץ ונושמים לרווחה. קודם התלוננתי שהרוח החזקה שנכנסת מהחלון מקפיאה אותי, עכשיו כשהיא מעידה שחזרנו לנסוע, אני מתענגת עליה.
"אז מה קרה בסוף ברמת הגולן?" שואל גיא.
"נתקענו במשך יומיים. מזל שהיו לנו שקי שינה."
הבאתם ביכורים?
עדן: במהלך אחת הנסיעות הארוכות פניתי לסודיפ, "תגיד, אם הייתי צריך להישאר ליומיים שלמים באחד הכפרים, באיזה מהם היית בוחר?"
"בשביל מה את שואלת? הרי תיכננתי לנו לו"ז מוקפד", מתערב ארי.
"תראה, מחר שבועות", עניתי במבוכה.
גדלנו במשפחה דתית, ואף שאנו משתדלים לחגוג את החגים בבית הורינו, בחלוף השנים כל אחד מאחיי גיבש תפיסה שונה ביחס לדת. היה לי חשוב לבקש מאחיי עוד לפני הטיסה, שנשמור שבת וחג כשאנחנו בהודו, אך נמנעתי מזה. למרות חששותיי, ארי וגיא הפגינו הבנה. או, כפי שניסח גיא: "עדני, אם תרצי שנעצור - נעצור, לאן אנחנו ממהרים?"
גיא: סודיפ בחר את הכפר דאנקר לחגוג בו את שבועות. הבתים בנויים כטראסות תלולות, משתלבים במצוקי ההר כמו מבצר, כדי להסתירם מפני רוחות עזות וסופות מזדמנות. הנוף מכיל את כל קשת הצבעים, שלג בפסגות, צהוב מדברי בשיפולי ההר, ולמטה עמק ירוק שבמרכזו נהר רחב. במקום לקבל את החג בבית כנסת, ישבנו על גג מנזר עתיק בכפר והסתכלנו על השמש השוקעת מעבר להרים. את היין לקידוש החלפנו במיץ משמשים. ארי דאג לבירות מראש, כי סודיפ הזהיר שקשה למצוא בספיטי.
בבוקר החג יצאנו למסלול שהוביל לאגם שנמצא במרחק קילומטרים ספורים מהכפר. התיישבנו על שפתו וארי הסתכל עליי בחיוך: "אמנם אין לי דרך לעשות משלוח של אוכל חלבי מהבית, אבל שיהיה לך חג שבועות שמח", אמר והוציא מתיקו חריץ ענק של גבינת יאק.
עד הניצחון
ארי: כעבור שבוע, עוצר סודיפ את הג'יפ המאובק בצד הכביש, סמוך לקומיק, הכפר הגבוה בעולם שניתן להגיע אליו ברכב. אני יוצא מהרכב, הדלת נטרקת כתוצאה מהשיפוע החד של הכביש, מבחין בקבוצת נזירים צעירים משחקים כדורעף. הם עוצרים ומביטים בנו. למעשה נועצים מבט בגיא, שרכש את הבגדים הביזאריים ביותר בחנות של התיירים. נראה כמו שילוב של עידן רייכל וגרסה היפית של הדלאי לאמה.
איך לעזאזל במקום שאין בו חשמל ושואבים מים מבאר, יש כדורעף, אני חושב.
"בוא נצטרף אליהם", מציע גיא והולך לעברם.
"נראה לך שאני יכול לעשות ספורט בגובה 4,500 מטר? לא התאמנתי כל הטיול", אני מנסה להתחמק.
"מתי עוד ייצא לך לשחק כדורעף עם נזירים?" הוא מתעלם מההערה שלי.
עדן: הפסדנו במשחק והמשכנו בדרכנו, ועצרנו להתנחם בארוחת ערב בדאבה (כינוי למסעדת פועלים בהודו). "יש במקרה קפוצ'ינו לקינוח?" שואל גיא את המלצר בתום הארוחה.
"אין קפוצ'ינו אבל יש לנו טאקרה", עונה סודיפ ברצינות תהומית, מורה באצבעו המלוכלכת על קערה עם נוזל לבן שנראה כיוגורט וזוהר בעמימות תחת אור ההנרות שהודלקו לכבודנו, שכן אין חשמל.
משב רוח קפואה פורץ מבעד לדלת השבורה. "סודיפ, גם בחורף, כשהשלג נערם, התושבים נותרים כאן?" אני תוהה.
"לאורך מאות שנים גם בימיו הקשים של החורף ובשרב של הקיץ, התושבים מתקיימים פה ועובדים את האדמה", הוא עונה בשלווה.
ארי שטעם מהטאקרה נחנק ופוצח בשיעול עז, אני טופחת על גבו. "אני לא מבין איך אפשר לחיות בתנאים האלה", הוא אומר בקול חנוק.
אני מביטה על החושך שבחוץ, ותוהה אם חיים במקלט תחת מתקפת טילים בעוד אנו נלחמים על חיינו הם יותר הגיונים.
ד"ש הביתה
גיא: עשרה ימים חלפו כאילו היו שעתיים, אך החוויות הצטברו כאילו שטיילנו שנה יחד. את הישורת האחרונה בילינו בדרמסאלה, מטרופולין הכולל מספר כפרים שהתפרסמו לאחר שהתיישב כאן הדלאי לאמה, המנהיג הרוחני והפוליטי של טיבט שנרדף על ידי הסינים. עם כל הכבוד לו, יש אזורים שלמים במטרופולין שברחובות הצרים מתנוססים שלטים כמו "ששון הקולה" ו"קפה מלכה".
ארי: ביום האחרון, רגע לפני שגיא ועדן חוזרים לדלהי ומשם לארץ, ביקרנו במעון הרשמי של המנהיג הרוחני, המשמש גם כמקדש. הלכנו ברגל, חוצים יער סבוך, קופים לולייניים קופצים מעלינו. השקט המופתי במקדש בולט עוד יותר על רקע השאון שבחוץ.
"אולי נבקש ממנו ברכה לישראל?" מציעה עדן, כשסביבנו מאות מתפללים מדליקים נרות.
"ישראל, חוזרים הביתה", ממלמל גיא, לא ברור אם בדכדוך או בגעגוע. לנגה אשתו מזה חצי שנה הוא בטוח מתגעגע, ליתר - לא בטוח.
"אריקוש", הוא פונה אליי בשם החיבה המשפחתי ומביט בעיניי, "תודה שהזמנת אותנו לטייל איתך".
גיא ואני ישנו באותו חדר כמעט 20 שנה, והוא קורא אותי כספר פתוח. אני מבין שהוא היה מוכן לוותר לי במשך הטיול, כדי לא להכביד עליי, אבל שהוא עדיין מצפה לשמוע מה שלום אחיו הקטן. כעבור שתיקה של דקה או שתיים, המרגישות כשעה, אני משפיל עיניים כדי שלא לחשוף את הרגשות המציפים אותי.
"יש הרבה דברים שלמדתי בצבא", אני מכחכח בגרון ומדבר בשקט. "לשתף תחושות וחוויות שעברתי זה לא אחד מהם". אני מנסה להביט בעיניים של אחיי שחצו את העולם כדי לבלות איתי. "בכל אופן, חשוב לי לשתף אתכם במה שעברתי בתקופה האחרונה", אני אומר, ושולף מהתיק קובץ דפים שהכנתי עוד לפני שהגיעו להודו, ומושיט אותם לעדן.
"קריאה נעימה, או משהו בסגנון", אני ממלמל ופורש את ידי על כתפיהם בחיבוק.
עדן: אני מביטה על ענן האובך שמעל דלהי. הודו הולכת ומצטמקת בעודנו ממריאים. זה עתה סיימנו, גיא ואני, לקרוא את מה שכתב ארי ולא הצליח לספר בעל פה. קשה לי לחשוב שמה שקראתי אלו החוויות שאחי הקטן נאלץ לחוות. אני לוקחת נשימה עמוקה ומתקשה להירגע. נדמה שגיא מרגיש כמוני. "אני חוששת שככל שהחיים ייעשו עמוסים יותר, יהיה לנו יותר קשה לשמור על קשר", אני מנסה להחליף נושא.
גיא מחייך כמקיץ ממחשבה עמוקה. "עדני, אנחנו לא נתרחק. נהפוך הוא, ככל שהמשפחה תתרחב רק יהיו בינינו יותר חיבורים", הוא אומר בחיוך מרגיע, ומוסיף: "אם ביום מן הימים תרגישי שאנחנו מתרחקים, תרימי טלפון ותציבי עובדה, אני מתחייב שתמיד אהיה מוכן לחזור איתך לכמה לילות במלון 'אצולה אווירית'".
טיפים למטיילים בהודו
1. יש מזגן: בדלהי נפתח בית חב"ד חדש עם מסעדה מצוינת, אווירה טובה והכי חשוב בחום של דלהי - מזגן.
2. להתכונן ללילה: החודשים המומלצים לטיול בעמק ספיטי הם יוני-ספטמבר. בקשו מהנהג שלקחתם שיזמין מקום לינה ערב קודם.
3. בול מהשמיים: בסמוך לכפר קומיק (komic), שבעמק ספיטי, נמצא משרד הדואר הגבוה בעולם. אפשר לשלוח משם גלויות למשפחה ולחברים בבית. מתנה טובה ומקורית.
4. פגישה מיוחדת: מדי כמה שבועות מאפשר המשרד של הדלאי לאמה להיפגש איתו באופן אישי במשכנו בדרמסאלה. את המפגש שאורך כמספר דקות יש לקבוע כמה שבועות מראש.
