עמוק בתוך הלילה, כשמסביב חשיכה מוחלטת, עמוס כהן (66) מהמושב נטועה שבגליל המערבי מתגנב בשקט אל המטעים שלו, ניגש אל מחשבי מערכות ההשקייה ופותח את המים שירוו את העצים הצמאים. "לא בטוח שכל העצים מקבלים מים", הוא אומר, "אני לא יודע היכן הצנרת קרועה ואין כרגע דרך לברר את זה".
כבר כמה עשורים הוא מעבד 170 דונם של עצי פירות, אך מאז אוקטובר הוא מצליח להגיע לפחות מ-40 דונמים שבהם הסכנה להיפגע מאש החיזבאללה קצת פחות גדולה. "וגם כאן אני באיום חבל על הזמן, מול הכפר עיטא א-שעב שהוא הכי מסוכן בגבול", הוא אומר, "אני מאוד מסתכן כדי להגיע למעט מהאדמות שלי. גם הבן והעובדים מגיעים ומעבדים את מה שאפשר כשהחיילים נמצאים מאחורינו. אנחנו צריכים להתפלל שלא יפלו עלינו טילי בורקאן, רואים את הטילים עוברים מעל הראש שלנו".
חבריו למושב פונו זה מכבר, אך הוא נאחז בקרקע ולא מוכן לוותר. "זה מפעל החיים שלי", הוא מסביר, "אני לא מסוגל לתת למטעים שלי להיהרס. היו לי את הדובדבנים היפים והטעימים ביותר בכל ישראל. בהתחלה המניע לא היה כלכלי. הבטיחו לנו פיצוי. אבל עכשיו פתאום מתחילים לבקש ממני הוכחות שהנזקים במטעים נגרמו מהמלחמה ולא בגלל ברד או שרב. חבל שאת המשאבים הנפשיים שלנו אנחנו צריכים להפנות עכשיו לזה".
עופר (פושקו) מושקוביץ, מנהל גידולי האבוקדו בקיבוץ משגב עם, נעקר עם משפחתו אל קיבוץ גינוסר שעל שפת הכנרת. למרות זאת, בכל בוקר הוא יוצא מחדר המלון הקטן ועולה לעבוד במטעי משגב עם שברכס רמים. "כשאומרים שיש 'נפילות בשטח פתוח', זה עלינו, על החקלאים", הוא מסביר, "כשאני במטעים אני אומר שהכל מלמעלה ואני אצא מהעולם מתי שנכתב שאצא. אבל בסוף היום, בחדר, כשאני חושב מה עבר עליי באותו יום, אני שואל את עצמי למה הייתי צריך את זה? מה שווה את זה? הרי לא הייתי רוצה שאף אחד מהעובדים שלי, או אני, ייפגע".
פיצויים עוד אין. "נשרפו לי 40 דונם של מטעי אבוקדו אבל מס רכוש לא מוכנים לבוא אליי כי זה מסוכן", הוא מסביר. אבל גם עכשיו, כמו רבים מאנשי האדמה בגליל הוא לא מסוגל לעזוב את המטעים. "אני חי ונושם את האדמה במשך 40 שנה", הוא אומר, "אני לא מגדל פיצויים, אלא מגדל פירות. אני שמח להמשיך לעבוד. יש לי שגרה. אני רואה את החברים שלי במלונות מטפסים על הקירות. כולם מחכים לחזור הביתה. אנחנו נקים מחדש את הגליל העליון. תהיה לו עוד תקומה, אני מבטיח לך".
אלי תפארת (65) מכפר יובל שבגליל העליון נולד במושב ומגיל אפס הוא חקלאי. הוא מעבד 90 דונמים של אגס, נקטרינה, אפרסק ושזיף ומגדל עופות. אשתו ובתו הנשואה שכרו דירה באזור התנעכים. הוא מגיע בכל יום לעבוד בחקלאות לצד שלושת ילדיו שנותרו במושב ומגויסים לכיתת הכוננות. "זה לא חנות שאפשר לסגור ולחזור מתישהו", מסביר תפארת, "אם אזניח את העצים והעופות – הם ימותו. אנחנו לא רוצים מענקי אכלוס ולא פיצויים אלא ביטחון, לחזור לגור בבתים שלנו. לא יכול להיות שיש כאן ארגון טרור שכל תכליתו היא חיסול מדינת ישראל והוא יושב על הגדרות ויורה נ"ט, כטב"מים וטילי בורקאן לתוך הבתים. הסכם לא יביא פתרון לבעיה. את הביטחון שלנו נשיג רק באמצעות תגובה לחיזבאללה שיגרום להם להבין שכל מי שירים יד על מדינת ישראל, יחטוף".
