חמישה משברים קשים שהתרחשו בי"ז בתמוז לאורך ההיסטוריה של עם ישראל הפכו אותו ליום אבל לאומי: משה שבר את לוחות הברית, בוטל קורבן התמיד בבית ראשון, טיטוס וצבא רומי הבקיעו את חומות ירושלים בימי בית שני, אפוסטמוס הרשע שרף את התורה, והועמד פסל של עבודה זרה בבית המקדש. כל אחד מהאירועים האלו גבה מחיר כבד מהעם שלנו, מחיר בחיי אדם ומחיר לאומי של אובדן דרך וחורבן. לרוב הכתובת הייתה על הקיר, הוזהרנו מראש שאנחנו בדרך לחורבן, אבל המחלוקות הפנימיות ואינטרסים פרטיים היו חזקים יותר.
אחרי כל משבר שכזה קמה ועדת חקירה, ספרי ההיסטוריה מלאים במסקנות שלהן ובתוצאות הקשות, בגורמים שהובילו ובמי שילם את המחיר. משברים שונים, תחקירים שונים, ורק דבר אחד משותף – האשמים. יש דברים שמצליחים להבין אותם לעומק רק בחלוף הזמן. זה תהליך ארוך שדורש כנות והעמקה, וזו אף פעם לא אשמה של איש אחד, או קבוצה אחת – זו תמיד אשמה של רבים, והמשבר יהיה תמיד תוצר של החלטות ומהלכים שגויים שהתרחשו במשך תקופה ארוכה עד שהובילו לרגע הזה.
העובדה שכולנו נדרשים לצום לא רק שנה אחרי המשבר וגם לא עשור או מאה שנים, אלא לאורך כל הדורות, מעידה יותר מכל שמשברים קשים הם לא רק נחלת העבר אלא תמרור אזהרה ביחס לעתיד. האבל הלאומי מלמד אותנו שוועדות החקירה הכי אפקטיביות הן אלו שבהן כל אחד עומד בכנות מול המשבר ושואל מה החלק שלו. הצום נועד בעיקר כדי שנתפנה לעסוק במה שחשוב באמת – חשבון נפש. איפה אני לא הייתי בסדר ביחס למה שקרה. אבל לא רק – החלק השני של התחקיר עוסק במה אני צריך לתקן כדי שזה לא יקרה שוב. זה התחקיר הכי קשה שאף אחד לא רוצה לבצע, הכי קל להגיד איפה הוא או היא או הם לא היו בסדר, איפה הם טעו, מה הם לא עשו נכון, ולבסוף את הראש של מי צריך לערוף כדי לשלם על מחיר הטעות. לעיתים זה נדרש ברמה מסוימת, אבל גם אז זה פלסטר על פצע עמוק.
הימים שבין י"ז בתמוז לט' באב הם ימים של התכנסות פנימה. במסורת היהודית הם נקראים ימי בין המצרים. בשנים האחרונות החלו להישמע קולות שטענו שאין כבר צורך להתאבל על משברי העבר – הנה אנחנו כאן, חזרנו הביתה, ירושלים משוחררת והר הבית בידינו. אבל מאז שמחת תורה אנחנו בשבר גדול, האבל והחורבן מלווים אותנו כבר עשרה חודשים, אנחנו שוב נלחמים על ירושלים. העבר ממשיך לעצב את העתיד, ואולי כדאי שנקדיש לו קצת יותר תשומת לב. כמו במשברי העבר, גם במשבר הזה כולנו אשמים – הוא התחיל מזמן, בתקוות ובדמיונות שווא ובניסיון להתכחש למי שאנחנו ולמה שנועדנו להיות. מהמקום הצר והכואב הזה אנחנו יכולים לצמוח. כשאדם מבין שזה תלוי בו, הוא לוקח אחריות. ואז מתחיל התיקון.
