כלי הטיס הלא-מאויש מדגם סמאד-3 ששיגרו החות'ים בתימן תועד חודר אל תל-אביב מכיוון הים על ידי מתרחצת בחוף ירושלים בעיר. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר יום שישי שעבר והמתעדת האלמונית נשמעת בסרטון אומרת בהתרגשות למי שהיה איתה: "אתה רואה את הכטב"ם טס, אתה רואה מה זה?"
חם עכשיו בתל-אביב בלילות, הלחות נוראית ויש מי שמוצאים נחמה בטבילה בים גם בשעות שבהן רובנו ישנים. הים היה שקט, אורות העיר ריצדו ברקע. הנה מלון קמפינסקי שעל חדר דה-לוקס ללילה לזוג תשלמו 3,650 שקל. זה כולל כמובן ארוחת בוקר. הכטב"ם חוצה את חוף טרומפלדור, מרחק אפסי מבניין הקונסוליה האמריקאית, בדיוק מעל המקום הכי טוב בעיר לשניצל בפיתה, מזנון מיתולוגי בשם "אצל ציון" ברחוב הירקון. שנייה אחר כך רואים בסרטון הבזק שמאיר את שמי הלילה ושומעים את המתעדת צווחת ברוסית "בלאט!"
5 צפייה בגלריה
(נמל חודיידה אחרי תקיפת חיל האוויר. "כטב"ם אחד מסכן ותראה איזה סיפור עשו ממנו" | צילום: אי-אף-פי)
ליבגני פרדר ז"ל לא היה סיכוי. הוא נמצא ללא רוח חיים בחדרון שבו ישן על גג הבניין של מומוס הוסטל בבן-יהודה 28. זה מלון פשוט בבניין שחזיתו מתקלפת, 200 מטר מקו המים. הדף פיצוץ הכטב"ם התימני ניכר באזור גם אחרי ארבעה ימים. חלונות המשרדים בבית אל-על הסמוך עדיין מנופצים, כך גם חלונות רבים של דירות ברחוב שלום עליכם. השלט בכניסה לסופר "רמי לוי בשכונה" נקרע מההדף וכעת נותרו בו רק האותיות "כונה". למתחרים בפינת הצומת ממול, "סופר יודה" לא קרה כלום. גם לאלה בפינה האלכסונית, הסופר של AM-PM, עושה רושם שלא ניזוק, ואם כן, אז כבר תוקן.
על פניו, החיים חזרו כאן לשגרה. הפקידה שיושבת מאחורי דלפק העץ בלובי הקטן בכניסה להוסטל מדברת באנגלית בטלפון עם מישהו שמתעניין בחדר. איפה קמפינסקי ואיפה מומוס הוסטל. חדר המדרגות דורש שיפוץ. בקומת הכניסה יש חדר אוכל קטנטן ופשוט, שממנו ישנה יציאה לחצר פצפונת. "אני מצטערת", אומרת הפקידה כשהיא מסיימת את השיחה הטלפונית, "מי שנהרג כאן היה החבר הכי טוב שלי, אני עדיין לא מעכלת ולא מסוגלת לדבר על מה שהיה".
רק אחר כך, בקפה ארומה ממול למלון שבו נהרג פרדר ז"ל, נבין את עומק הטראומה שהמלחמה הבלתי נגמרת הזו מייצרת. כשהכטב"ם החות'י בדיוק עשה את התמרון האחרון שלו לפני שהתפוצץ, יהל אוחיון ישב בחדר המלון שלו עם חבר טוב מהבית. הבית שלו הוא בקריית-שמונה. "בשדרות האצ"ל, אם אתה מכיר", הוא אומר, "על המדרון שיורד מרכס נפתלי. כל ההר מאחורי הבית שלנו נשרף במלחמה. הבית לידנו חטף פגיעה ישירה. אנחנו פה כבר תשעה חודשים, במלון 30 מטר מפה. היינו בחדר ופתאום שמענו זמזום של מנוע באוויר ומיד הגיע בום אדיר. מזל חרא. עפתי מהמיטה על השטיח. ירדנו כל המשפחה מהר למטה לראות מה קרה. כולם היו המומים. אנחנו בצפון חוטפים מהיום הראשון וכטב"ם אחד מסכן תראה איזה סיפור עשו ממנו. על המקום עשו תקיפה בתימן. עלינו בקריית-שמונה ירו אלפי טילים וכטב"מים ואף אחד לא סופר אותנו, מי אנחנו בכלל?"
כטב"ם על בית הספר
בצהרי 9 בנובמבר, כחודש לאחר פרוץ המלחמה, שמעו תושבי שכונת צאלים באילת זמזום מנוע טורדני. לא רק הם שמעו את הזמזום. לפני שהספיק להגיע לשכונה עשה הכטב"ם סיבוב מעל שמי העיר וכל אילת שמעה אותו. ולמרות שהתושבים שמעו, מערכת ההתרעה של הצבא לא הופעלה. זה היה כטב"ם סמאד-3 מתוצרת איראן, מאותו דגם שהתפוצץ בתל-אביב. באילת היו בטוחים שהכטב"ם הגיע מתימן, אבל צה"ל הודיע שהוא שוגר בכלל מסוריה.
הרב מנדי קליין, המנהל את בית חב"ד בעיר, אסף בדיוק באותה שעה את ילדיו ממסגרות החינוך. "לי ולאשתי חני יש 11 ילדים ברוך השם", הוא מספר, "כך שלוקח לנו זמן לאסוף אותם. אנחנו גרים כמה עשרות מטרים מבית הספר שברחוב יהל, ובדיוק חזרנו עם הרכב וחנינו מול הבית. פתאום שמענו זמזום של מנוע פייפר, הרמנו את הראש וראינו מטוס קטנטן יורד מכיוון בית העלמין.
"אז לא ידעתי מה זה כטב"ם כי עוד לא הגיעו כטב"מים לאילת, זה היה הראשון, ככה שהסתכלתי עליו ולא הבנתי למה הוא טס כל כך נמוך. מיהרנו להכניס את הילדים הביתה, המשכנו לשמוע את הזמזום אבל לא הייתה אזעקה ככה שכמעט חזרתי לענייניי. פתאום שמענו בום אדיר שפוצץ את כל החלונות של הבתים בשכונה. החשמל בשכונה נפל אבל אף אחד לא העלה בדעתו שמדובר בכטב"ם. בווטסאפ כתבו שאולי זה בלון גז שהתפוצץ. כעבור דקה כתבו שהוא נפל בתוך בית הספר השכונתי. אלוהים עשה לנו נס ואף אחד לא נפגע".
באותה שעה היו בבית הספר 37 ילדים מכיתות הגן, א' וב' ששהו במבנה קטן במסגרת צהרונית. הכטב"ם פגע במבנה המרכזי של בית הספר, ממש בלובי הכניסה. החרדה הייתה עצומה. הורי הילדים טסו לבית הספר בהיסטריה. גם הילדים היו מבוהלים כשהבינו מה אירע. לנוכח העשן, ההרס, רכבי המשטרה והאמבולנסים שהוזעקו למקום – אי-אפשר היה למרוח אותם בסיפורים.
כל אילת דיברה על הכטב"ם שפגע בבית הספר ועל הנס שאירע, אבל בישראל של החודש הראשון למתקפת חמאס והחזית שהתפתחה מול חיזבאללה בגבול הצפון, לא היה יותר מדי קשב לנעשה בדרום הרחוק. את כל זה שמענו בבוקר יום שלישי השבוע מיוסי בלישה כשיצא מהמים בחוף הדקל הסמוך לנמל. "מאז היו עשרות אזעקות באילת", אמר, "והייתה גם פגיעה של כטב"ם במבנה של חיל הים. אבל מה זה כטב"ם באילת לעומת כטב"ם בתל-אביב.
"וביום שבת בצהריים, שלוש וחצי בערך, ישבתי עם חברים בחוף בן הרוש, דרומית לנמל, ופתאום אנחנו רואים שני מטוסים לבנים, נראים אזרחיים, דקה-שתיים אחריהם הגיעו עוד שני מטוסים, ואחרי עוד כמה דקות מטוסי קרב מכל הסוגים וכל הארמדה הזו טסה בגובה נמוך יחסית. עשרות מטוסים. ואנשים שואלים מה זה המטס יום עצמאות הזה, ולי היה ברור שמה שאנחנו רואים זה אירוע היסטורי, סוף-סוף חיל האוויר טס לתימן".
ויסקי לקומנדו הבריטי
באותה שעה ממש ישב סא"ל במיל' אריה עוז בן ה-88 בביתו ברמת-השרון ושמע בחדשות על התקיפה בתימן. "בכל מקום, באתרי החדשות ובמשדרים המיוחדים בטלוויזיה, אמרו כל הזמן שזה 'אירוע היסטורי' וש'חיל האוויר עשה היסטוריה' וחשבתי לעצמי שאמנם הטייסת שלי לא תקפה בתימן, אבל להגיע לשם ולהצניח אמצעי לחימה ואספקה לכוחות המורדים עשינו ועוד איך בשנות ה-60. ולא סתם עשינו גיחה אחת, אלא 14 גיחות, 14 גיחות היסטוריות בלי מכ"מים ובלי קשר לווייני. הגענו לשם בעזרת הכוכבים, כן כן, מה שאתה שומע".
כמו בעשור האחרון, גם בשנות ה-60 תימן לא הייתה מקום יציב. ב-1962 נרצח שליט המדינה האימאם אחמד בן יחיא חמיד א-דין בידי מתנגדי השלטון שביצעו הפיכה צבאית בתמיכת נשיא מצרים דאז גמאל עבד א-נאצר. במדינה פרצה מלחמת אזרחים. מצרים סייעה צבאית לממשלה החדשה ושלחה כוחות צבא. בכוחות המורדים תמכו בריטניה וערב-הסעודית. בריטניה שלחה מדריכים צבאיים אבל התקשתה להעביר אליהם סיוע צבאי, כיוון שמצרים שלטה בנתיבי השיט. הבריטים פנו לישראל כדי שתסייע בהצנחת נשק למורדים, וראש הממשלה אז, לוי אשכול, הסכים לעזור.
"עבורי כל הסיפור התחיל משיחת טלפון של מפקד חיל האוויר עזר ויצמן בשבת", מספר עוז. "הייתי אז מפקד טייסת התובלה 120 בתל נוף ובאותה שבת הייתי בבית עם אשתי והילדים. 'בוא אליי עכשיו ותגיע על אזרחי' הוא ביקש. עזר גר אז ברחוב הגפן, פה ליד, כך שהתלבשתי ויצאתי אליו. הוא מיד שאל: 'יש לך צוות כשיר ומטוס כשיר לטוס לתימן?' ומיד עניתי כן.
"שאלתי מה המשימה והוא ענה, 'קודם נברר אם אתה יכול להגיע לשם'. שאלתי אם יש מפות טופוגרפיה של היעד ולרגע הייתה שתיקה. הוא התעשת ונכנס לחדר של שאולי הבן שלו והוריד מהמדף אטלס ברוור של ילדים, אני זוכר כמו היום שהיה כתוב עליו 'הוצאה 1958', ודיפדף בו עד שהגיע לעמוד עם המפה המתאימה. ככה עמדנו שנינו ובדקנו באטלס איפה זה תימן. המשימה הייתה להצניח נשק ותחמושת, אבל גם בקבוקי ויסקי לאנשי הקומנדו הבריטים שהדריכו את צבא המורדים".
איפה בוצעו ההצנחות, באזור החוף או בפנים המדינה?
"הלוואי באזור החוף, שם זה משחק ילדים. הצנחנו בהרים בצפון-מערב המדינה. הבריטים הלכו קודם כל לאמריקאים שיעזרו להם והם בחנו את המקום ואמרו שזו Suicide mission. עד כדי כך. היינו מגיעים מעל הים עד לאי מול חודיידה ואז מטפסים תוך כדי פנייה חדה ב-90 מעלות לכיוון העיר צנעא. זה היה אזור הררי קשה והיינו צריכים לרדת ביניהם לעמק ולתזמן את ההצנחה כדי להספיק להרים את האף בזמן, אחרת נגמר הסיפור".
טיסת אימון לרודוס
אם ישראל היא בקושי ראש של סיכה במפת העולם אז תימן תופסת בה בלטה מכובדת. זו מדינה ענקית בשטח של כ-530 אלף קמ"ר עם קו חוף של כ-2,000 ק"מ שמתחיל בים הערבי, יורד למפרץ עדן, ועולה ממנו לים האדום עד לגבול עם ערב-הסעודית.
תא"ל במיל' משה בר-טוב בן ה-85 היה אז הנווט הראשי בטייסת 120. היו להם חמישה מטוסי סטרטוקרוזר ארבע-מנועי שחיל האוויר קנה מחברת התעופה האמריקאית Pan Am, ששמחה להיפטר מהם. כולם בטייסת הסתלבטו על המטוסים האלה וכינו אותם בחיבה "מטוסי שלושה מנועים", כי לעיתים קרובות בזמן הטיסה אחד המנועים היה שובק.
"הייתי אז אחד הספצים בחיל בניווט בכוכבים", מתגאה בר-טוב, "וכשעוז הטיל עליי לתכנן את נתיב הטיסה לתימן סמכתי על הכוכבים. הייתי רואה כוכב ומיד מזהה אותו בשמו, מודד את זווית הגובה שלו ויודע לתרגם את זה לפוזישן-ליין. והכל עשיתי ידני עם מכשירי מדידה ומפות על הברכיים, לא כמו הטייסים של היום שמכניסים קואורדינטות למכונה וקדימה סע.
"עשינו טיסת אימון לאי קטן ליד רודוס כדי לתרגל את הניווט והודענו שאנחנו מוכנים. היום אני קורא שחיל האוויר התאמן בשמי יוון על תדלוק באוויר. אנחנו עצרנו בדרך חזרה לתדלק בג'יבוטי שהייתה אז תחת שלטון צרפת. ואני שומע שהם טסו בשבת שעתיים ו-50 דקות לכל כיוון. אני עשיתי 12 גיחות מתוך ה-14 ואני זוכר שזה לקח לנו 14 שעות ו-20 דקות הלוך-חזור. והיינו בכל החורים בתימן, הצנחנו איפה שביקשו מאיתנו".
נתקלתם באש מהקרקע?
"רק באש המציתים שלנו. גם אריה וגם אני עישנו בשרשרת, סיגריה בסיגריה. המטוס היה אפוף עשן. אבל אני מזכיר שהיה מותר אז לעשן במטוסים. הורדנו מהמטוס את כל הסימנים המזהים שלו והיינו מוכנים לכל הסתבכות שלא תהיה, כולל נחיתת אונס בתימן. ציידו אותנו במטבע המקומי ואמרו: 'מה שלא יהיה, אתם לא אומרים שאתם מישראל'. אבל אני לא מבין מה אתה כל כך מתפלא. מה, לא שמעת על מבצעי TTG?"
לא, מה זה?
"תִלחס טיזי גשפטן. מה שנקרא עסקים שחורים. זה בערבית מתובלת ביידיש. תאמר לי בבקשה, אולי לא קראתי הכל ולא שמעתי את כל הדיווחים, האילתים ראו את המטוסים שטסו לתימן? כי אותנו בזמנו אף אחד לא ראה, טסנו בגובה רב כדי שאף אחד לא יראה, לא אצלנו, לא בירדן, לא במצרים, ובטח לא בערב-הסעודית. לא רצינו שמישהו יזהיר את המצרים, או את התימנים שתפסו את השלטון, שאנחנו מגיעים".
החות'ים חיסלו את הנמל
כמו שלא היה אילתי שלא שמע את הכטב"ם שהתפוצץ בבית הספר בחודש נובמבר, ככה לא היה אילתי שלא ראה את מטס חיל האוויר לנמל חודיידה בתימן. המקביל האילתי של מנכ"ל הנמל המופצץ, גדעון גולבר, ראה את המטוסים חולפים מעליו ומיהר תכף ומיד לשגר מייל לבעלי החברה המחזיקה בנמל אילת, בזו הלשון: "כרגע עברו שישה מטוסי קרב לכיוון איראן/תימן. נקווה שיפציצו אותם ויחזרו לשלום".
בפעם הקודמת שבאנו אליו, בחודש דצמבר האחרון, הנמל היה עדיין מלא רכבים, שאריות מהתקופה שקדמה למלחמה. עכשיו הוא ריק לחלוטין. חיל האוויר הישראלי הפציץ שני עגורנים וחוות מכלי דלק בנמל חודיידה התימני, אבל צריך להודות: החות'ים חיסלו את נמל אילת, הביאו אותו לאפס פעילות.
זה אמנם הנמל הקטן ביותר של ישראל, אבל הוא גם המוצא היחיד שלנו לים האדום וממנו לאסיה ולמערב אפריקה, מכאן חשיבותו האסטרטגית. וזה נמל קטן שגילגל הרבה כסף. כ-50-45 אחוז מכלל הרכבים שנוסעים בכבישי ישראל הגיעו עד אוקטובר האחרון לנמל הזה והניבו לבעליו, האחים נקש ושותפיהם, רווחים נאים מאוד. סגירת הים האדום לאוניות על ידי החות'ים מכיוון אסיה לאילת מאיימת על המשך העסקת העובדים בנמל. גורלם של כ-110 עובדים מונח על הכף כשההנהלה מתכננת לפטר כמחצית מהם.
גולבר אומר שהמצב לא מותיר להנהלה הרבה ברירות. "ניסינו לעשות שיתוף פעולה עם נמלי אשדוד וחיפה, שאליהם מגיעות אוניות הרכבים שהיו אמורים להגיע אלינו. היה ראוי שהעובדים שלנו יעבדו בנמלי אשדוד וחיפה ונתחלק בהכנסות. זה לא צלח ולא בגללנו (נכון לאתמול מסתמנת תחילתו של פתרון למשבר בהתערבות ההסתדרות ובתמיכת משרד התחבורה. בנמל אשדוד החליטו לקבל לעבודה 30 עובדים מנמל אילת, אבל עדיין לא גובש הסכם סופי – ע"ש). נמלי אשדוד וחיפה פורחים כלכלית בגלל המצור על נמל אילת. אנחנו מושבתים מאונס והם חווים פרוספריטי. ביקשנו מהמדינה שתחדש את צו היבוא לנמל אילת לכלי רכב שבוטל ב-2016, כדי שאוניות הרכבים מאסיה שמגיעות לים התיכון מגיברלטר אחרי הסיבוב הגדול שהן עושות ייכנסו אלינו דרך תעלת סואץ. זה אמנם מייקר את המסע בכמיליון וחצי דולר לאונייה של 5,000 רכבים, כ-300 דולר לכל רכב, אבל התחייבנו להשתתף ב-120-100 דולר מהעלויות. ביקשנו שאת ההפרש תשלם המדינה. משרד התחבורה תומכים בזה, רשות הספנות וחברת נמלי ישראל מבינים את המצב ותומכים בנו, אבל ההחלטה אם להוציא את הכסף נמצאת בידי משרדי הכלכלה והאוצר. בינתיים הם לא מסכימים".
אז העובדים ישלמו את המחיר?
"הנמל משלם את שכרם ואין לנו הכנסות. מדובר בשלושה וחצי מיליון שקל בכל חודש. כבר לקחנו הלוואה של 30 מיליון שקל. העובדה שהרווחנו בעבר לא אומרת שאנחנו צריכים להפסיד עכשיו לאורך כל כך הרבה זמן. המדינה צריכה לשמור על המקום הזה, אנחנו תשתית לאומית של מדינת ישראל".
כבר לא צוחקים
סיימנו בבית קפה שמשקיף על המפרץ עם יהודה בלולו, יו"ר ועד עובדי מחלקת הים בנמל. בן 42, נשוי פלוס ארבע, תושב שכונת גנים א', גר בבית פרטי קטן עם בריכה חמודה בחצר. אנחנו מדברים על החצר שלו כי היא רלוונטית ליום שבת האחרון. בלולו בדיוק התרוצץ אחרי הילדים הקטנים שהשפריצו עליו מים כשהמטוסים חלפו מעל בדרך לתימן. דמעות נקוות בעיניו עכשיו כשהוא אומר שגם באותו מעמד דמעות הציפו אותו. "החות'ים האלה פגעו לנו במקום העבודה", אמר, "הגיע להם לחטוף ממזמן. שיהיה ברור, האהבה שלי למדינה לא תלויה בדבר. אני לא מתלונן למה תקפו אותם רק אחרי שנפל כטב"ם שלהם בתל-אביב. אבל התקופה הזו שבה הם סגרו את נתיב השיט לאילת מאסיה היא תקופה קשה עבורנו. ולא בטוח שנצלח את התקופה הזו. אין הרבה עבודות באילת שאפשר להתפרנס בהן במשכורת יפה כמו בנמל. ומרבית העובדים בנמל הם בגילי ה-50. איפה הם ילכו לעבוד? בבתי מלון, במסעדות? אנחנו לא ילדים. כולנו בעלי משפחות, לכולנו יש משכנתה וילדים, העבודה הזו מאפשרת להתפתח, לדאוג לחינוך טוב לילדים, לחוגים, לעתיד המשפחה. איפה המדינה אה? איפה היא? על ההתחלה, מיד כשהחות'ים לא נתנו לאוניות לעבור בדרך לאילת, ישראל הייתה צריכה להגיב, לא להכיל את המצור הזה. אני גדלתי על זה שאת הים האדום האויבים שלנו לא יסגרו לנו וכשהם ניסו יצאנו למלחמה. והנה הנמל סגור כבר עשרה חודשים. אני מודה שבהתחלה צחקנו בינינו על החות'ים, הרצנו עליהם בדיחות בנמל. אבל מהר מאוד התברר שהבדיחה הזו לא מצחיקה, שהיא בכלל על חשבוננו".
