1. טם-טם-טם.
אתם מצליחים לשמוע? זה אי שם, ברקע, כמו פסקול כזה, ככל שימי האולימפיאדה נוקפים והמדליה לא מגיעה. ככל שוולצ'ק וראשוני ושמאילוב ואחרים בחוץ אחרי הדחה.
טם-טם-טם.
תופי הציפיות הישראליות מכים. הולכים ונעשים קצובים. תקראו לזה הבהלה לזהב, לכסף, לחתיכת בדיל על חוט. הבהלה להוכיח שביחס לאף קנדי או אוגנדי, הספורטאי הישראל לא נחות.
טם-טם-טם.
נכון, אנחנו רק ביום השלישי לתחרויות. אבל שעון החול שלנו, מרגע שהאש האולימפית הוצתה, מפיל גרגירים. ואנחנו לחוצים, דרוכים.
והנה, גם גפן פרימו למרות רבע הגמר, קיבלה בריח על הסיכוי למדליה, מה נהיה? אתם רואים מה מתחולל בישראל, מי ישמח מדינה שלמה?
וכמו כל סוגיה אחרת אצלנו, הציפייה הזו למדליה היא לא עוד אירוע ספורטיבי, ענייני, אלא הכי קיומי. היא גורל גאוות מדינה שלמה. היא תופי טם-טם בלב האומה.
2. אני מנסה להיזכר אם פעם, לפני שיעל ארד ואורן סמדג'ה שמו אותנו במפה, הבהלה לפודיום הייתה מנת חלקנו; או שריחפנו לנו בחלל, בריק של הציפיות, נהנים משלוות הלוזרים האינסופית, סביבנו מנצנצים כוכבים רחוקים, זרים.
אפשר להמר שגם אז היינו חסרי פרופורציות כמו עכשיו. מותקן בנו, הישראלים, פיצ'ר משובש של ציפיות שלא בהכרח נתמך במציאות.
אפשר היה לראות את זה בשני משחקי הנבחרת האולימפית בכדורגל. יחסי ההימורים של הווינר עמדו בפתיחת המשחק נגד מאלי על 60 אחוז לטובת ניצחון ישראלי, ולפני המשחק נגד פרגוואי על 66 אחוז לניצחון ישראלי. על מה בעצם הסתמכו ההמונים? לא ברור.
כמה הכירו את הנבחרות הצעירות של מאלי או פרגוואי, את חוליו אנסיסו? כנראה לא הכירו. זה לא הפריע לשים את כל הז'יטונים על ציפיות. על תקוות רחוקות.
3. בלי קשר לפיצ'ר הפגום – זה שגורם לנו למשל להתכנס כל טורניר מחדש מלאי תקווה מול נבחרת הכדורגל הלאומית שלנו - אפשר להניח מה עמד מאחורי האמונה של רבים כל כך באולימפית.
בקיץ שעבר, באליפות אירופה עד גיל 21 ובמונדיאליטו, ראינו משהו מפתיע מהדור הבא שלנו. ראינו עמידות, רוח, ניצוץ. ראינו ניצחונות עם הבאזר. ראינו ילדים שלא רואים ממטר.
כל מה שראינו אז היה ההפך המוחלט מהדקה ה-90 הבלתי נגמרת מול פרגוואי. היינו בנחיתות מקצועית, אין מחלוקת, אבל אחרי שכבר חזרנו פעמיים, התבקש שדור תורג'מן יעשה את מה שעשה מול ברזיל.
4. ביקום ראשון, בפארק דה פרtנס, כדורגלנים ממדינות שונות, המחזיקים בדתות ואמונות אחרות, נפגשים לפסטיבל של חיבוק בין עמים.
ביקום שני, במג'דל שמס, כמה שעות לפני, ילדים במגרש כדורגל מוטלים ללא רוח חיים, ולידם מוטלת רוח האנושיות והספורט.
בעולם מתוקן אפשר היה לצפות ממארגני האולימפיאדה למצוא דרך לציין את זכר הספורטאיות והספורטאים הקטנים שנטבחו. בעולם מתוקן גם אפשר היה לצפות שבטקס פתיחה מלא בערכים זכר י"א חללי מינכן יקבל מקום.
5. עוד משהו על רוח הספורט המנשבת בפריז.
בושיטה, היריב המרוקאי המובס של הג'ודוקא ברוך שמאילוב, סירב ללחוץ לו יד בסוף הקרב. גם אמומאלי מטג'יקיסטן, שניצח את שמאילוב, לא לחץ לו יד בסיום.
מצב הדברים, עם כך, הוא ששניים הפנו גב אל שמאילוב. אם זה לא היה עצוב, אפשר היה להתבדח ולהציע מדליה גם על השיא הזה. אבל לא, אי-אפשר להתבדח על משהו שהוא הכי רחוק מרוח האולימפיאדה והיחסים בין בני אדם.
