המצעד שרי הממשלה שעלו אתמול לרגל לכפר מג'דל שמס, שאיבד 11 מילדיו, היה מכמיר לב. לא רק בגלל הסיבה שהביאה אותם לשם מירושלים, אלא בעיקר כי עד היום הם לא היו שם. התפרצות הכעס של צעירי הכפר ותושבים מקיבוצי הסביבה לא הייתה מפגן מחאה מתוכנן, אלא תוצאה של כאב שהולך ומתעצם מזה כמעט עשרה חודשים, שבמהלכם מרגישים התושבים כי הפקירו אותם.
חלק מהתסכול נובע מהיעדר התגובה של הממשלה להרג הילדים. לשם השוואה, לאחר שתושב תל-אביב נהרג מפגיעת כטב"ם, התגובה הישראלית הייתה מהירה ונמרצת. עוד לפני כינוס הקבינט יצאו אז מטוסי חיל האוויר לתימן הרחוקה כדי להוכיח שדמם של האזרחים אינו הפקר. אתמול, ולא בפעם הראשונה, שאלו את עצמם ההמונים שהשתתפו בהלוויות היכן המדינה, מדוע היא לא גובה מחיר מהשטן הלבנוני שמעבר לגבול? איך יכול להיות שכבר עשרה חודשים היא משגרת דברי רהב על "קווים אדומים שלא ניתן לחיזבאללה לחצות אותם", והם נחצים שוב ושוב, נצבעים בדמם של ילדים, הורים, חקלאים, פועלים וחיילים.
"הנשמה שלנו נקרעת. 11 ילדים הלכו, ועכשיו אתם באים לכאן?" זעקו ההמונים לעבר השרים, ששוב הגיבו באמפתיה מצועפת ובעיניים נוצצות ומיהרו לצייץ בטוויטר תגובות זעם וחרון אף על האסון הכבד. הם יודעים להטיף ברשתות החברתיות מה על הממשלה שבה הם מכהנים לעשות. אך כשישאלו אותם "מדוע אתם לא עושים", יסבירו שהם לא באמת חלק מהמשחק. זה לא הם, אלא נתניהו וגלנט שלא נותנים את הגיבוי למכה המתבקשת. יודעים מה? אותנו זה לא מספק. הנוכחות שלכם רק העמיקה את תחושות התסכול.
גם אתמול נשמעו הקולות הכואבים של בני העדה הדרוזית, אשר חשים כי הם זוכים להכרה כ"אחים" רק כאשר דם נוסף מעמיק את הברית המשותפת. אבל עד שהוקז הדם, מדוע לאף אחד לא היה אכפת מהם? איפה הייתם, שרי הממשלה, כשהעסקים בגולן קרסו? כשהוריהם של שלושת ילדי משפחת ברנס נשרפו למוות מפגיעה ישירה ברכבם? זו הייתה רק שאלה של זמן עד שרקטה של חיזבאללה תמלא את הייעוד של משלחיה ותמית רבים. ומה הכי נורא? שלתושבי האזור היה ברור כי למרבה הצער זה ה"מס" שאותו נידרש לשלם כדי שהממשלה תתעורר ותשקול לשנות את המשוואה. מס שכולו דם ושכול.
אבל גם אתמול, כמה כואב להתפכח, שמענו שוב את דברי הרהב הקבועים, ההבטחה "לגבות מחיר כואב מחיזבאללה", עם תקוות השווא ההרסנית שראשי הארגון יסכימו להגיע להסכם בלי שנכריח אותם לעשות זאת בדם, אש ותמרות עשן. זה לא יעבוד. עליכם, שרי הממשלה, האחריות לשנות אסטרטגיה. אתם לא מסוגלים לשנות? תחליפו את העומד בראשכם או תתפטרו. לברוח מאחריות ולהגיע לחבק כשאנחנו בוכים – זה לא מנחם ולא מפייס. להפך.
מדוע המדינה לא גובה מחיר מהשטן הלבנוני? חודשים היא משגרת דברי רהב על "קווים אדומים שלא ניתן לחצות", והם נחצים שוב ושוב, נצבעים בדם