כאלה הם חיינו במדינה השסועה שלנו. הכאב והיגון מחברים אותנו לכמה ימים, העסקנים פוצחים בהצהרות כמו "אחים אנחנו" ו"ברית דמים", אבל די מהר כולנו חוזרים לאפרוריות חיינו, לתחושת היהירות של השלטון, הזלזול ומתק השפתיים.
אתמול הייתה אווירה מיוחדת במג'דל שמס. ללא התלהמות, ללא קריאות נקם, רק כאב עמוק, יאוש שהשתלט על כולנו, חוסר אמון מוחלט במקבלי ההחלטות ובוז להצהרות הנבובות שלהם. אין מילים שיכולות באמת לתאר את העצב ששרר בקרב בניה של עדה כה זקופה. ארונות קטנים, עשרה במספר, נישאו על כתפי הצעירים. וברקע בכי וקינות סוחטות דמעות. אמא שזועקת "איפה בני! אל תאמרו לי שהוא בין הקורבנות".
רקטה אחת קטפה את חיי הילדים והנערים, חיסלה את חלומותיהם. היו בהם כאלה שחלמו להיות כדורגלנים כמו ויאם עמאשה, או מוזיקאים, או רופאים ומהנדסים כמו עשרות מבני הגולן. החלומות נגדעו באחת.
בצהריים התרוקנו הרחובות. שקט מפחיד השתלט על יישובי הגולן. כולם מכונסים בבתים, עוקבים אחרי ערוצי הטלוויזיה בישראל ובלבנון. הצבע השחור הכתים את הקירות, הסמטאות, שדות התפוחים והדובדבנים בגולן. אפילו פסל הברונזה של הגיבור המיתולוגי סולטאן אל-אטרש בכיכר המרכזית במג'דל שמס היה שחור.
ארונות הילדים ורבבות האבלים הם העדות למבוכה, לחוסר הישע ולכאב העמוק של בני העדה, שנתקלים בשיח של פילוג ושיסוי, שנאה וקיטוב, ביטויי לאומנות, קנאות ודחיית האחר. גם כשהמציאות נראית כמו פרודיה גרועה, אני מתפתה לקרוא לאלה שאינני סומך עליהם להחזיר שפיות לחיינו. הלב דורש לזעוק את הכאב על חוק הלאום, חוק קמיניץ, היעדר תקציב, חוק החשמל, הטורבינות. אבל אני מיד נמלך בדעתי. הכאב על אובדן הילדים הרבה יותר חזק מההבטחות השקריות של מקבלי ההחלטות.
אני מדבר כאן כדבר דוד גרוסמן, כמי שאהבתו לארץ הזאת היא אהבה קשה ומסובכת, ואף על פי כן היא חד-משמעית. מציאות חיינו מקוממת. הנס הולך ונפרט לפרוטות של שגרה ועליבות, של שחיתות וציניות. לאחרונה שמעתי שלל דוברים ומפגינים מיוזעים, עם אגרופים קמוצים, מלאי אש ותימרות עשן, כוחנות ואלימות שחוברים לקנאות. הם קיוו לשמוע את הנרטיב הזה בגולן, אבל זה לא קרה. האיפוק כאן חזק יותר.
אני לא אומר את הדברים האלה מתוך רגש של זעם או נקם, אלא מתוך אמונה עמוקה: רק חשיבה יצירתית ואומץ לב של מנהיגים יצילו את המדינה, יחזקו את הלכידות החברתית ואת הרגשת השייכות, יצליחו אולי לאושש את הדמוקרטיה השברירית שלנו.
ארונות הילדים ורבבות האבלים הם העדות למבוכה, לחוסר הישע ולכאב העמוק של בני העדה, שנתקלים בשיח של פילוג ושיסוי, שנאה וקיטוב, ביטויי לאומנות, קנאות ודחיית האחר
