נראה שאין שני מועמדים שונים יותר מדונלד טראמפ וקמלה האריס. הוא שמרן. היא ליברלית. היא משפטנית שחורה. הוא איש עסקים לבן. הוא נמנה על האליטה הניו-יורקית. היא בת למהגרים. היא מדברת לאמריקה אחת. הוא - לאחרת. ארה"ב מרותקת, ובצדק. אין תסריט מסעיר מזה.
ובתקופה הזו בשנה, כשצמד מתמודדים לנשיאות נמצא לפני קו הגמר, גם אנחנו, הישראלים, בוחנים כיצד המרוץ ישפיע עלינו. כמו שתי משפחות לפני שידוך, התנהלות כל אחד מהמועמדים למול נציג הצד שלנו נבחנת בשבע עיניים. כל אמירה מקבלת פרשנות. כל מחווה מולידה תחזיות. כל אילוץ טכני מקבל נופך מהותי. ככה זה אצלנו: טוענים שלוש שנים וחצי שאיננו בני-חסות אמריקאים, ובחצי שנה הנותרת נרעשים כמו המדינה ה-51.
כך היה גם בביקורו האחרון של ראש הממשלה בארה"ב, ולא במקרה. זו התקופה הרגישה בתולדות המדינה, לזהות האדם החזק בעולם והעומד בראש בעלת בריתנו החשובה ביותר השפעה ישירה על חיינו. ואכן, זה היה ביקור שחידד את ההבדלים בין האריס לטראמפ אפילו יותר. למשמע דבריהם, המעבר ממרומי התקווה לתהומות החרדה, ולהפך, מעולם לא היה מהיר יותר. אבל אם מתעלמים מהבדלי הסגנון, ואפילו ממרבית התוכן, נראה מכנה משותף בולט בין השניים: שניהם, כל אחד בדרכו, הצהירו שהמלחמה צריכה להסתיים בהקדם האפשרי. ו"האפשרי", עבורם, מתחיל בינואר. "היום שאחרי" כבר מעבר לאופק.
וכאן טמון סימן השאלה הגדול: כיצד הוא נראה מבחינתם? האריס ציטטה את מתווה נתניהו-ביידן, הזכירה את שלביו, דיברה על החזרת החטופים והסבל בעזה, וסימנה את נקודת הסוף: שתי מדינות לשני עמים. שום דבר מהותי מעבר. לא זהות הישות שתשלוט ברצועה, לא מידת חלקה של הרשות, לא תהליך הדה-רדיקליזציה שעל החברה הפלסטינית לעבור. אצל טראמפ הלחן אמנם שונה, אבל המילים דומות יחסית. "ישראל צריכה לסיים את המלחמה מהר ולהשיב את החטופים", הצהיר בשבוע שעבר בצפון קרוליינה. אבל בניגוד להאריס שרק הניחה מסגרת, לטראמפ כבר יש תוכנית של ממש, שמחכה במגירה: "עסקת המאה". כן, זו שהסכמי אברהם ההיסטוריים היו למעשה התוכנית החלופית לה. וגם בה, למרות השוני המהותי מהתוכנית שהאריס כנראה תניח, השורה התחתונה זהה: סוף הסכסוך והקמת מדינה פלסטינית.
מצד אחד, רק בשבוע שעבר פירסם טראמפ מכתב שבו ציין בפני אבו-מאזן שהוא מצפה "לעשות שלום במזרח-התיכון". בהיעדר ארגון שלום פלסטיני שמחכה לצוץ בשוך הקרבות, הרי שבתנאים הנוכחיים, הקמת מדינה פלסטינית עלולה להיתפס כפרס לטבח. מצד שני, אם מדובר בתוכנית-עבר שהיא בסיס לשינויים בלבד, מגיע לנו לדעת אילו. ובוודאי, בוודאי שלא להתנות את קיומה המלא בהשבת החטופים - המשימה הדחופה מכולן - שכן עבודת צה"ל עוד רבה. מצד שלישי, עם צירוף סעודי אפשרי להסכמי אברהם, מה שהיה פעם שתי חלופות, עוד עשוי להתגלות כשתי תוכניות משלימות.
השבועות הקרובים טומנים בחובם עוד המון הצהרות מטראמפ והאריס בדבר כוונותיהם לאזור. ברגעים כאלה חשוב שלא נסתנוור רק ממחוות ולא נתפתה לעסוק בסיסמאות, אלא נבין את משמעות הדברים לאשורם ונחפש תשובות. כרגע לפחות, הספינה האמריקאית מפליגה בכיוון ברור - והוא מדינה פלסטינית.
גדי עזרא הוא מנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר, ומחבר הספר "11 יום בעזה"
טראמפ והאריס, כל אחד בדרכו, הצהירו שהמלחמה צריכה להסתיים בהקדם האפשרי. ו"האפשרי", עבורם, מתחיל בינואר