כשש"ס זינקה ל-17 מנדטים ב-1999 הרב עובדיה בכה. אלו לא היו דמעות שמחה, מספרת בתו, עדינה בר שלום. הרב עובדיה פחד שהניצחון המוחץ של מפלגתו יובל לשנאה וסכסוך. "מספיקים לי שמונה מנדטים, אני מקבל איתם את מה שאני צריך", אמר לדבריה, "אני לא רוצה שיפחדו מאיתנו". הסיפור המדהים הזה מובא בנוסחים כמעט זהים בשתי יצירות שונות - הסרט התיעודי 'הרב עובדיה: מלך הספרדים' של עופר פנחסוב (של yes), ובסדרה בת שלושת הפרקים 'שאגת ש"ס' של קובי פרג' ומוריס בן מיור (של HOT). יצירה שלישית שמשלימה את הטריפל שעוסק בליבת היהדות המזרחית היא 'הבבא סאלי: הצדיק האחרון' של רפאל בלולו (גם היא מבית HOT). שלוש היצירות, שיחד הן יותר משש שעות תיעוד מרתקות היוצאות במקביל ובתזמון מושלם, מלמדות שהרב עובדיה כנראה צדק - היהדות המזרחית טרם פוצחה. היא מעוררת סקרנות רבה, אבל גם רגשות עזים של פחד ואפילו שנאה.
כל הזכויות על הציורים שמורות ליצחק אלמקיאס www.j-art.co.il
ש"ס של היום לא דומה למפלגה שיצאה לדרך ב-1982. אז היא הייתה תשובה לגזענות המובנית גם במערכת הפוליטית הכללית וגם בעולם החרדי והדתי. היום נדמה שתפקידה הוא ליצור היבדלות מהישראליות וחקיינות של הליטאיות. לכן דווקא עכשיו, העיסוק של הטלוויזיה הישראלית בנושא בכמה יצירות שונות הוא יותר ממבורך. שלוש היצירות הדוקומנטריות הופכות יחד לקליידוסקופ מרהיב, שמאפשר לראות באופן אינטימי ומרובד איך נולדה אחת התנועות הפוליטיות והחברתיות החשובות בישראל. למעשה, רק 'שאגת ש"ס' עוסקת ישירות בתולדותיה של המפלגה ותהפוכותיה. הקריינות של חנה אזולאי הספרי מובילה את הצופים ברכבת ההרים של המפלגה באופן כרונולוגי. הביקורת איננה מוסתרת, אבל ניכרת גם הערכה עמוקה למוטיבציה שהוציאה שליחי הציבור לדרך לראשונה. ראוי להזכיר פה גם את הסרט העלילתי המצוין 'הבלתי רשמיים' (2018) של אלירן מלכה, שעסק בהולדת המפלגה.
'הרב עובדיה: מלך הספרדים' מנסה להקיף את שיעור קומתו האדיר של הרב עובדיה כמנהיג, כאיש הלכה פורץ דרך וכאדם. ש"ס היא חלק חשוב בקורותיו, אבל דווקא המבט על דמותו כפוסק אמיץ וכאיש משפחה מרגש, מלמד יותר מכל גם על המוטיבציות המנהיגותיות והפוליטיות שלו. דמותו של אריה דרעי צבעה את ש"ס באופן כה עמוק, שהפוקוס על הרב עובדיה והמקומות שבהם הוא נבדל מדרעי מהותית הם חלק קריטי בעלילת הסיפור. כמו כן, המכתבים וקטעי הוידיאו הנדירים שנחשפים בסרט מעידים על גודלה של האבדה לחברה הישראלית, שלא באמת ידעה להעריך את הרב, לא במותו ולא בחייו.
סרטו של בלולו על הבבא סאלי ושושלת אבוחצירא הוא בעצם הקדמה לשתי היצירות האחרות. בלולו מספר את סיפורה של שושלת אבוחצירא עוד במרוקו ואת הגעת המשפחה לישראל. את הכוח האדיר של הקַּבלה והמיסטיקה בקרב יהדות המזרח ואת התפקיד של הצדיק בחייהם. גם את הצומת שבו עמד הדור השני לבבא סאלי ולאחיו, הבבא חאקי: האם לפעול בתוך המוסדות הקיימים במטרה להשתלב בהם, כפי ששאף אהרון אבוחצירא, שאף היה חבר כנסת מטעם המפד"ל, או שמא להיבדל פוליטית ותרבותית? היצירה של בלולו, שנוגעת בנכסים הגדולים ביותר של התרבות המסורתית-מזרחית, מלמדת באופן מעניין גם על הפצע: המחיר הכבד של החיים בפריפריה, חוסר ההכרה התרבותי, הביטול והבוז כלפי מנשקי הקמעות ופוקדי הקברים, וגם המסחרה שנוצרה סביב הבבא סאלי לאחר מותו ממניעים פוליטיים. בבחירה נבונה, בלולו מלמד על הפצע דווקא דרך הנכסים הלא-ממומשים ומייצר קשב אחר.
שלושת היוצרים של 'שאגת ש"ס', 'מלך הספרדים' ו'הצדיק האחרון' הם גברים שאינם מזוהים כדתיים או חרדים. עם זאת, העדשה שלהם קולטת היטב ניואנסים בתוך המרחב הזה. אנו נמצאים בימים קשים ומרים. באופן אבסורדי, ש"ס היא הצד הניצי בכל הנוגע להתנגדות ללימודי ליבה או להתגייסות לצבא, בניגוד גמור לחלק גדול מהמצביעים שלה ובני משפחותיהם. ההבטחה שבתנועה ספרדית-דתית התנפצה, אבל לתרבות יש כוח אחר מפוליטיקה. תרבות מבקשת מפגש אמת וחיכוך. ביצירה תרבותית יש ערך גדול לכוונות ולתהליך. לאנושיות ולפגיעות. ודווקא בימים אלו - היא מצפן שאבד לנו.
בתיעוד ארכיוני יפהפה ב'מלך הספרדים' רואים את העיתונאי אדם ברוך, שהיה מקורב לרב עובדיה, מדבר על כך שבישראל ישנן שתי שפות שלא נפגשות: ישראלית, וישראלית-יהודית. אלו אותן המילים, אבל לא אותם מרחבי משמעות וקונוטציות. וההתנגשויות התמידיות הללו הן מקור בלתי נגמר לתסכול, לבחירות גרועות מאוד ואפילו לשנאה. ברוך היה איש תרבות, לא פוליטיקאי. הוא האמין בכוח של יצירה לעשות פעולה חכמה פי כמה משחמט פוליטי. תרבות היא זו שיכולה ליצור לנו שפה משותפת, שחסרה כל כך. הזֵּר התיעודי של 'מלך הספרדים', 'הצדיק האחרון' ו'שאגת ש"ס' גם יחד, הוא מתנה תרבותית יפה לחברה חולה ועצובה.
אדם ברוך דיבר על שתי שפות שלא נפגשות: ישראלית, וישראלית-יהודית. אלו אותן המילים, אבל לא אותם מרחבי משמעות וקונוטציות. וההתנגשויות התמידיות הללו הן מקור בלתי נגמר לתסכול, לבחירות גרועות ואפילו לשנאה
