"ישראל", פירסם אתמול ב"ידיעות אחרונות" נדב איל, "העבירה מסר דרך גורמים מערביים ואזוריים לחיזבאללה שאם ייפגעו אזרחים בישראל, או אם יכוונו עליהם באופן מסיבי, זו מלחמה", ובתוך כך גם הזכירו שזו המדיניות הישראלית שאינה "מכוונת לתשתיות תומכות לחימה אלא ללוחמים ולכן כדאי שיעשו אותו דבר". או בשלוש מילים: צבא מול צבא.
ישראל היא לא היחידה שהציעה לאיראן, כמי שמובילה את המערכה ישירות ובאמצעות שלוחיה, קודם כל החיזבאללה, ואחר כך האחרים, מה ואיך לעשות. גם דיפלומטים זרים לוחצים על טהרן - שבה נתלה שלט ענק, כתוב בעברית "חכו לעונש חריף" - להסתפק במה שהם הגדירו "פעולה סמלית".
כל זה בא אחרי שעלי ח'מינאי, המנהיג העליון של איראן, הורה לתקוף ישירות את ישראל. האיראנים, על פי "הניו יורק טיימס", הודיעו שהם שוקלים מתקפה משולבת שתכלול שיגור טילים וכטב"מים - מלבנון, סוריה, עיראק והחות'ים - ליעדים צבאיים בקרבת תל-אביב או חיפה. ייעשה ניסיון, דיווח ה"טיימס" מפי אותם גורמים, להימנע מפגיעה במטרות אזרחיות.
והדברים האלו מעלים כמה תהיות. הראשונה שבהן נוגעת להיתר, או סוג של היתר, שישראל נותנת לאויביה בחצי פה, בעצימת עין אחת, לתקוף בתנאי המוזר שלא ייפגעו אזרחים. כאילו 12 הילדים שנהרגו במג'דל שמס, וכל 32 ההרוגים האחרים בצפון, לא היו אזרחים. ומצרפת המלצה מוזרה בנסיבות האלו, "כדאי שיעשו זאת", ואיום מוזר לא פחות - שפגיעה באזרחים תהיה עילה למלחמה. כאילו מה שקורה עד עכשיו זה לא יותר מקטטת רחוב. סוג של הבטחה מראש לאיפוק תוך רמז על מה נעבור בשתיקה, או בחצי שתיקה.
מה שמוביל לתהייה השנייה הנוגעת ל"פעולה הסמלית", מושג ערטילאי המרחף בתוך ענן של ערפל. מה זה בדיוק פגיעה סמלית? האנגר אחד בבסיס חיל האוויר רמת דוד? בסיס אחד מתוך כך וכך בסיסים של החיל? ומה עם פגיעה בקריה? זה סמלי, חצי סמלי, רבע סמלי? ומי יקבע מה סמלי ומה חורג מסמליות? ומה יקרה אם על הדרך, מהרסיסים שיתפזרו לכל עבר, יחד עם גלי ההדף, יהרגו עשרה אזרחים, זה עדיין סמלי? ואם יהרגו 20? ומה עם 200 חיילים?
גם אם המסר החבוי בדברים הוא שישראל מוכנה לעימות, עדיין מעל כולנו יושבת, כמו מרה שחורה, השאלה הגדולה איך בכלל נכנסנו לפינה הזו, וממתי ישראל מאשרת מטרות לצד השני. מנהלת משא ומתן עם האויב מה מותר לו ומה אסור. ולעשות את זה בטענה, שאולי צריך לבחון אותה מחדש, שזה לכאורה הרע במיעוטו נוכח העובדה ששני הצדדים לא באמת רוצים מלחמה. ששני הצדדים עושים כמיטב יכולתם כדי שלא לחרוג ממסגרת מהלומות מוגבלת.
מה עוד, אם לשפוט על פי הדיווחים ממפגש צמרת בטהרן עם נציגי החיזבאללה והחות'ים, שהאיראנים לא קונים את ההצעה, ובטח לא מתחייבים לה. המקסימום, אם להסתמך על ה"טיימס", מסתכם ב"ייעשה ניסיון".
הבטחה מהסוג הזה, לא נמצאה בנאום שנשא אתמול נסראללה. הוא אולי לא היה במיטבו, אבל הדברים היו ברורים. התקווה שנסראללה יתייחס להבנות שפגיעה באזרחים היא מחוץ למשחק, לא התממשה.
הסרט "אקדח כפול", סרט פעולה לא רע, בכיכובם של דנזל וושינגטון ומארק וולברג, מסתיים כשוושינגטון סוגר חשבון עם וולברג, ורגע לפני שהוא יורה בו, מברר איפה הוא רוצה לחטוף את הכדור, ביד או ברגל. רק שאחרי שהוא יורה בו, בזהירות רבה ברגל, שני הגיבורים, מחובקים, מתרחקים אל עתיד מבטיח. זה לא הסיפור הישראלי–איראני–לבנוני. ויכול להיות שהגיע הזמן שישראל תציג תנאים חדשים.