מי שישן טוב יותר הלילה אחרי שנודע לו שמוחמד דף חוסל הפעם סופית, ואחרי חיסולם המפואר של בכירי חמאס וחיזבאללה, איסמעיל הנייה ופואד שכר - שיקום. הקלישאה "העולם טוב יותר בלי" ראשי הנחש/ בכירי המרצחים/ בני המוות/ הצוררים (בחרו בכינוי המוצדק המועדף עליכם), אולי מתגלגלת טוב על הלשון, אבל היא פשוט לא נכונה. ישראל של סוף השבוע הזה היא מקום מסוכן יותר ומפחיד יותר. לא רק שאנחנו רחוקים מאי פעם מאותו "ניצחון מוחלט" שבדה נתניהו, אלא שאנחנו על סיפה של מלחמה מול קואליציית בלהות של הגרועים והמסוכנים שבאויבינו.
למה אתה לא פותח שמפניה, או שם פה איזה בקבוק וויסקי, התלונן לידי אתמול אחד הקונים בקצבייה בשוק הכרמל. "לא פותח שום בקבוק עד שכל החטופים חוזרים", אמר לו בעל המקום. וזה מה שביבי ממאן להבין. ויתור עליהם הוא תבוסה בפני עצמה, אכזריות בלתי נסבלת, זילות החיים ועוד ראיה לכך שאין ערך שהוא לא מוכן לרמוס למען חיזוק האחיזה בבייס. הנייה, שלא כמו דף, לא הסתתר במנהרות ועלה לרגע מעל פני האדמה. הוא נסע, הוא קיים פגישות עם דמויות ציבוריות, הוא הצטלם. מה היה דחוף בלחסל דווקא כעת את בעל הסמכות היחיד שתיווך בין סינוואר ובין קטאר ומצרים בכל מה שקשור לחטופים? התדרוכים השקופים של סביבת נתניהו כאילו הנייה היה בכלל אבן נגף במו"מ, מגוחכים. ניסיון למזער נזק בציבור הישראלי. זה חיסול שהיה יכול להתבצע אחרי העסקה, אפילו אחרי המלחמה, כפי שישראל עושה ברציפות מאז שנות ה-70. נתניהו העדיף לדלג ישירות ליום שאחרי העסקה - רק בלי החטופים. בכך הוא הופך את הצלתם, מחלום נכסף לסיוט מוכח.
נהוג לחשוב שנתניהו רוצה את החטופים, אבל במחיר נמוך. כעת נראה שזו פרשנות מקלה. מתחזק הרושם שהוא פשוט לא רוצה שהם ישובו. כשישובו יתברר כמה רבים מהם נרצחו בזמן המסמוס המכוון, כמה עונו, כמה נאנסו, כמה הרו, כמה חזרו כצל אדם. מה הוא צריך את עדויותיהם, את הזעם והכאב על מי שלא שבו, כשאפשר להרוויח כמה רגעי אופוריה בחיסולים מפוארים.
חמורה אפילו מזה, היא הנכונות ליטול סיכון של מלחמה רב-זירתית כוללת, שאנחנו כבר למדים עליו ישירות מפיהם של נסראללה ושל חמינאי. אם, חלילה, לא נצליח להימנע ממלחמה כזאת, הזוועה שהתחוללה ב-7 באוקטובר 2023 עלולה להירשם בהיסטוריה לא רק כאסון הגדול ביותר שפקד אי פעם את ישראל, אלא כיריית הפתיחה לתרחיש קשה פי כמה. הפקרת החטופים הפכה אפוא להפקרתם של כל אזרחי המדינה ולסיכון המפעל הציוני כולו. לא צריך להיות שותף סוד כדי לדעת מה יתחולל כאן אם איראן וחיזבאללה יפעלו בלא מגבלות.
כל זה מתוך עמדת נחיתות שכמוה לא ידענו. כושר הרתעה נמוך, הנהגה כושלת, אגוצנטרית ודלת יכולות, יחסים גרועים עם ארה"ב, היעדר לגיטימציה בין-לאומית, מערך מילואים מותש ושחוק, קרע פנימי עמוק, מצב חימושים שאין צורך להכביר עליו מלים, וחוסר מוכנות של העורף לקראת תרחישים קשים.
באירועים מהסוג הזה נהוג למנות יתרונות וחסרונות. יתרונותיהם של החיסולים האלה מסתכמים באופוריה קצרת מועד, בתחושת נקם שבאה על סיפוקה, ובהתפעמות מרעננת מיכולותיהם של צה"ל וכוחות הביטחון. כל זה אנושי ומובן, אבל אין בכך תועלת, בהיעדר קונטקסט אסטרטגי, תוכנית שתחלץ אותנו מהסחרור המסוכן שאנחנו לכודים בו.
ולסיום ספקולציה אופטימית: האפשרות שההצלחות האלה מספקות דיין כדי להודיע על ניצחון מוחלט, להשיב את החטופים, ולהביא לסיומו של הסיוט הזה בהסדר מדיני סביר ובחסות בין-לאומית. אבל זו רק משאלת לב.