גם אתמול, מקרר החלב בצרכנייה שבלב מושב עבדון, מהיישובים הסמוכים לגבול לבנון שנותרו מאחור - היה ריק. גם מדפי הפירות והירקות ידעו ימים מלאים יותר ועומדים ריקים.
"הספקים לא מוכנים להגיע ולהביא לפה סחורה", מספר אלמוג משה, בעל המכולת במושב: "הגעתי למצב שאפילו חלב אין לי למכור לתושבים שמגיעים ויוצאים מפה בלי שקנו דבר".
על רקע המתיחות וההיערכות לתגובת חיזבאללה לחיסול הבכיר בלבנון, קשה למשה לשכנע ספקים להגיע: "אנחנו כמו קוץ בגרון בשביל הספקים. סוכנים שמוכנים להגיע אומרים שעושים לי טובה, כי הם לא צריכים להגיע ל-5 קילומטר מהגבול. חברות כמו תנובה שהגיעו אליי פעמיים, מגיעות רק פעם אחת בשבוע. קיבלתי ביום שלישי ארגז אחד חלב - ולא היו מוכנים לתת לי יותר. עכשיו נגמר לנו החלב"
משה אומר בעצב כי "אני בודד פה. סוכני הסיגריות גם לא מוכנים להגיע לכאן, והספק של הפירות והירקות שלי משלומי פונה מהבית שלו. אני לא מצליח להביא לכאן ספקים אחרים. פיקוד העורף החליטו שאפשר לחיות פה - אז איפה כולם? למה לא מביאים לי סחורה?"
מצוקתו של משה היא לא היחידה. גם בקיבוצי הגליל העליון התושבים ביישובים הלא מפונים לא מצליחים לקבל שירות מחברות וספקים שמסרבים להגיע ולתקן תקלות בכבלים, לוויין, מוצרי חשמל ועוד. 300 יום חלפו מפתיחת המלחמה ולתושבים בגליל מתחיל להימאס והם דורשים ביטחון ושגרה.
"אמרתם שאנחנו יכולים לחיות פה? תדאגו לנו. שספקים יביאו אלינו את הדברים הבסיסיים" מוסיף משה: "אם תהיה מחר מלחמה גדולה בצפון, איך אנשים ישיגו דבר כל כך בסיסי כמו חלב? תושבים רבים חוששים לצאת מהמושב ולנסוע בדרכים, אבל איזו ברירה יש להם?"
