“להיות לוחם בסדיר זה: להיות יותר ימים ברצועת עזה, מאז 7 באוקטובר, מאשר בארץ. להיות בקו קדמי בחזית, לראות חברים נופלים, בתים שקורסים עליהם, ולהמשיך הלאה. להילחם עם וסט, ברכיות, אפוד קרמי. לישון עם נעליים ווסט גם בשיא החום של יולי-אוגוסט. להיות ברצועה, בלי אינטרנט, כשאל על נותנת טיסה במתנה לחיילים, ולשמוע על חברים ג’ובניקים שזכו. לשמוע הערות ברחוב של: ‘אבל אתה סדיר, מה אתה מתלונן’.
חיילי מילואים שקרעו את התחת בצו 8, קיבלו לפחות מהמדינה מענק של 20-30 אלף שקל כל אחד ועוד שלל הטבות כספיות, ואותנו שכחו. לא העלו לנו באגורה את דמי הקיום העלובים, למרות שכבר עשרה חודשים אנחנו בלחימה בלי הפסקה, בעוטף ובעזה. לא מענק, לא בונוס, כלום. זה שאנחנו בני 19 או 20 לא הופך אותנו לבשר תותחים שלא ראוי לתגמול על הלחימה החריגה והארוכה - ועוד עכשיו אנחנו תלויים באוויר בזלזול שכזה, ומבינים שאולי נידרש לתת עוד ארבעה חודשים בחובה.
“אם צריך, נילחם גם עוד שנה, בשביל זה אנחנו בקרבי. אבל בגלל שיקול כספי המדינה בוחרת להאריך שירות במקום להשאיר אותנו במילואים. מדובר על הבדל גדול בשכר ללוחם. מצער שמדינת ישראל בוחרת לחסוך על חשבון הלוחמים ובונה על זה שתמיד יתייצבו ויאמרו הנני”.
"לא העלו לנו באגורה את דמי הקיום העלובים, למרות שכבר עשרה חודשים אנחנו בלחימה. זה שאנחנו בני 19 או 20 לא הופך אותנו לבשר תותחים שלא ראוי לתגמול"
