ההמתנה לתגובה על החיסולים בטהרן ובביירות ממחישה היטב את מצבנו האסטרטגי. ישראל ניצבת בפני צימוד של שלושה איומים קיומיים, בסדר הבא: איראן והציר השיעי-ג'יהאדיסטי; הפלסטינים; והתפוררות פנימית. בעשורים האחרונים שקענו יותר בשני ובשלישי. לחיזבאללה, למרות העידוד האיראני הייתה מדינה בסיכון מאחוריו, וחמאס, לחרפתנו, "הורתע". הצימוד היה רטורי יותר ממעשי. אולם מאז 7 באוקטובר המשוואה השתנתה מהותית, וממשיכה להשתנות. מתקפת הטילים של אפריל הפכה את איראן מסייעת לוגיסטית למשתתפת פעילה בלחימה. החיזבאללה והחות'ים פתחו בירי ללא הפסקה, החטופים עדיין בידי חמאס, שעדיין מנסה ללחום, וכעת הסיכולים בביירות ובטהרן הפכו את האיראנים ממשתתף פעיל למוביל הישיר של המערכה. הצימוד בין שלושת האיומים רק התחזק.
צימוד רב-זירתי כזה מחייב מענה מקבילי בהגנה ובספיגה - אבל מענה טורי, אם רוצים בתוך כך גם להגיב התקפית. צריך סדר כוחות של מעצמה כדי לעמוד בו-זמנית בשתי המשימות, מול מעטפת מתקפות היקפית שכזו - וישראל איננה מעצמה. היא בנויה על צבא מילואים שגודלו מוגבל, ועל סיוע אמריקאי. ואכן, זה מה שאנו עושים כבר תשעה חודשים: מאמץ עיקרי בדרום והימנעות ממהלך התקפי מלא בצפון. האיראנים הפיקו את כל מה שנדרש להם בקדימון של אפריל, וייערכו מעכשיו למהלך אפקטיבי יותר. לא כיבוש יישובים בגליל, אלא תקיפה מסיבית בו-זמנית של חימוש טילי, מצפון וממזרח, הבונה על מגבלת הטוריות שלנו.
מצב זה ממחיש גם את המגבלה במבנה הכוח שלנו. מלחמות מוכרעות ביבשה, לא באוויר. לכן, מבחנו האולטימטיבי של כוח אווירי הוא עד כמה הוא מסייע לכוחות היבשה להכריע. זו "פונקציית ההפצצה" - חימוש שמשוגר מהאוויר למטרות על הקרקע. המאה ה-20 הביאה זאת לנקודת האפס המוחלט בהירושימה, וקינחה בהפצצות שטיח בווייטנאם. חיל האוויר והתעשיות שלנו העלו זאת מדרגה בעשורים האחרונים - מדרגת הדיוק הכירורגי. אלא שבעשורים האחרונים הוכח גם שאת פונקצית ההפצצה אפשר למעשה להשיג ללא חיל אוויר בכלל. לחיזבאללה אין חיל אוויר, גם לא לחות'ים ולחמאס. אפילו אצל האיראנים המשקל שניתן לו הוא שולי יחסית לשאר הארסנל, שכן הם לא זקוקים לו - יש להם "חיל טילים". יתרה מזאת, הלחימה מול חיזבאללה וחמאס הוכיחה שאסטרטגית, גם מול פונקציית ההפצצה המתוחכמת ביותר - אויב עיקש לא מוכרע, לפחות כל עוד המנטורים שלו ממשיכים לתמוך בו.
הדיון בעד ונגד חיל טילים מורכב ממה שנראה במבט ראשון. אבל כדי לפשט את העניין: אין לנו חיל טילים, כי יש לנו חיל אוויר. ולחיל האוויר היו לכך נימוקים כבדי משקל. אך במצב של עימות ישיר מול איראן, כשטווחי הפעולה הנדרשים הם 1,500-2,000 ק"מ, הכרחי לבנות יכולות חימוש אוטונומיות. כאלו שעוקפות את הצורך במבצעי ענק מסורבלים, תלויי תדלוק אווירי.
הבעיה הבוערת היא איך מנתקים את הצימוד המלאכותי שיצרו האיראנים ושלוחיהם בינם - לבין הבעיה שלנו מול הפלסטינים. לשם כך צריך קודם לכל להוציא אותם מהמשוואה. הם האיום הראשון בטור. כל נסיון ללכת בסדר טורי הפוך רק מחזק את הצימוד. זה יקרה רק אם ייווצר איום קיומי ממשי על משטר האייתוללות. וכאן יש שני מצבי מוצא: איראן כמדינת סף, או איראן שחצתה אותו, ואנחנו במזרח תיכון גרעיני. בשני המצבים, המאמץ שלנו חייב להתמקד ביכולות תקיפה רחוקה, גמישות ואפקטיביות יותר, המיועדות לפגוע אנושות בתשתיות האנרגיה האיראניות - נפט, גז, מסופים ונמלים. זו התורפה האיראנית, וכאן מצוי המפתח לניתוק הצימוד - אפילו במצב השני.
ישראל לא תהיה הראשונה להכניס נשק גרעיני לאזור, הבטיחו לאמריקאים ראשי ממשלות ישראל, מאז פרס. אולי גם לפניו, בניסוח אחר. אבל המומנטום האיראני לגרעין מאתגר את הקונספציה. אפשר להניח שהובהר לאיראנים היטב לאן הם דוחפים את ישראל. המשמעות של חורבן הדדי מובטח - ברורה דיה גם להם. לכן, גם אם ניקלע למציאות של מאזן אימה גרעיני, זו הדרך היחידה להוריד את האיראנים לשולי העימות - להביא אותם לרסן את שלוחיהם, ולאפשר לנו להתמקד בטיפול בשני האחרונים.
ידידיה יערי כיהן כמפקד חיל הים וכמנכ"ל רפאל
הבעיה הבוערת היא איך מנתקים את הצימוד המלאכותי שיצרו האיראנים ושלוחיהם בינם - לבין הבעיה שלנו מול הפלסטינים. לשם כך צריך קודם לכל להוציא אותם מהמשוואה