מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה הנמשכת מאז הציבו את ישראל בפני פרשת דרכים בת שלוש אפשרויות. אחת, של הימין המשיחי, קוראת להשלטת ריבונות ישראל על השטח שבין הנהר לים בלי שימת לב לבעיה הדמוגרפית ולאתגרי הביטחון הבסיסיים שמהלך כזה יציב. ראוי שכל מי שתומך בה יבקר במצדה כדי להבין לאן היא תוביל אותנו. אפשרות שנייה היא המשך המצב הקיים ותהליך התעצמות אינטנסיבי, שיאפשר לישראל להתמודד עם האיום הקיומי הגלום במדיניות איראן ושלוחיה. ארי שביט בספרו "מלחמה קיומית" הוא מנושאי הדגל של קו זה: שירות חובה של שלוש שנים וחצי, שירות מילואים עד גיל 65, הסבת כל התעשייה לתעשיית נשק, ועוד. בקיצור, ישראל כספרטה. לא ברור כמה ישראלים יהיו מוכנים להמשיך לחיות במדינה כזו. לא ברור גם איך זה יעזור לישראל להתמודד עם פצצה איראנית - כי בין אם לצה"ל יהיו ארבע אוגדות או 20, האיום הקיומי יישאר בעינו.
וישנה דרך שלישית, שאותה אני מציע בספרי "מעבר לקיר הברזל". ביסוד גישה זו עומדת ההבנה שלצד האיומים ההולכים ומתעצמים ישנן גם התפתחויות חיוביות, אבל אם לא ננצל אותן מדינת ישראל אכן תיקלע למצוקה קיומית. ביסודן הצעת השלום של הליגה הערבית העומדת על הפרק מאז שנת 2002, במסגרתה כל מדינות ערב ורוב מדינות העולם המוסלמי הביעו נכונות לסיים את הסכסוך עם ישראל, להכיר בה ולנרמל את היחסים איתה. זאת, בתמורה לנכונות ישראלית להסכים להקמת מדינה פלסטינית מפורזת על בסיס גבולות הקו הירוק, תוך חילופי שטחים. מהלך כזה יהווה מכה קשה לימין הישראלי. ובכל זאת, על פי סקרי עומק, כשני-שליש מהציבור תומך במידה רבה או בינונית בנוסחת הפתרון הזו. אפשר להבין מדוע.
מה ייתן לנו תהליך מדיני? ראשית, נכונות ישראלית לתחילת משא ומתן היא הסיוט של איראן וחיזבאללה, כיוון שהיא לא רק תחליש את מעמדן האזורי אלא גם תשמוט את הקרקע מהתביעה לחיסול ישראל. אחרי הכל, יש גבול ליכולתן להיות יותר פלסטינים מהפלסטינים. שנית, הנכונות לפתוח בתהליך מדיני תאפשר למדינות ערב, בראש ובראשונה לסעודיה, לקדם שיתוף פעולה ביטחוני גלוי עם ישראל ולחזק משמעותית את הציר שיוכל להתמודד עם האיום המשותף מצד איראן. הקמת ציר כזה היא הנדבך המרכזי במדיניותה האזורית של ארה"ב, ולדעת המומחים יוכל לבלום את התפשטות איראן ולכופפה לאחור. שלישית, נכונות ישראלית להתקדם לעבר הנוסחה המקובלת בעולם לפתרון הסכסוך תחזק את התמיכה הבינלאומית בה - ותשים קץ לתהליך הבידוד שבעיצומו היא נמצאת.
ומה עם הפרטנר הפלסטיני? המהלך יתבצע מול רשות המקבלת כבר עתה את עיקרי הצעת השלום של הליגה הערבית. אין ספק, היא תידרש להתחזק, להתייעל, להפסיק את השחיתות ולהפוך למקובלת יותר על בני עמה. אבל מזה 20 שנה הרשות מוכיחה את נכונותה לפעול נגד הטרור, ועל כך מעידים גם ראשי מערכת הביטחון. הרשות אינה חמאס. היא פרטנר.
באווירה הציבורית הקיימת היום קשה לדבר על הדרך הזו. אבל אם אנחנו חפצי חיים, אין ברירה. צריך שינוי אסטרטגי. זה השינוי הנדרש. הגיע הזמן לדבר על כך.
פרופ' אורי בר-יוסף הוא פרופסור אמריטוס במחלקה ליחסים בין-לאומיים בבית ספר למדע המדינה באוניברסיטת חיפה, ומומחה לביטחון לאומי, מודיעין והסכסוך הישראלי-ערבי
נכונות ישראלית לתחילת משא-ומתן היא הסיוט של איראן וחיזבאללה, כיוון שהיא לא רק תחליש את מעמדן האזורי אלא גם תשמוט את הקרקע מהתביעה לחיסול ישראל
