1. תודו שזו חתיכת הקלה שתמונת הניצחון מפריז שתישאר חרוטה על לוח ליבנו, כמו שאומרים, היא של פודיום הרעות והאחווה שבו סימון ביילס וג'ורדן צ'יילס משתחוות בפני מדליסטית הזהב רבקה אנדרדה - ולא נגיד של הקופץ לגובה שהפיל את המוט, אתם יודעים עם מה. הפריים הזה חדר אותנו בכינון ישיר, כי יש פה רגע אנושי בתוך בית החרושת הגדול בתבל להישגים. ובכל זאת, שאלה פילוסופית: כמה מדליות ספורטאי צריך לצבור בחייו כדי להגיע לאדיבות מנצחים כזו? כי אם נניח על הכף הייתה מדליית הזהב הראשונה של סימון ביילס, והיא הייתה מפספסת אותה כמו שפיספסה, סביר שהיה לה פחות מצב רוח למחוות. סתם תחושה כזאת. ועדיין, לזכותה ייאמר, יש את האלה שמתחרים בשביל ספרי ההיסטוריה, וכל מדליה בשבילם היא עד המוות. ביילס היא כנראה לא מאלה.
2. עוד קטנה ממחוזות ביילס והאנושיות. לא סגור כמה שמעו, אבל לפני שהאמריקאית נפלה מהקורה, היו עוד כמה שנפלו. באותו גמר ממש. לא אחת ולא שתיים נשרו בשרשרת. הרומנייה אפילו נפלה פעמיים. אבל כשאת ביילס, רק על ההתרסקות שלך ידברו. קצת אחרי הגמר הזה היה את גמר המתח גברים. וגם שם כמעט כולם נפלו. תופעת טבע ללא שם. האמת? זה נחמד דווקא. הקהל עושה "הווו" כזה נדהם, ואז באות תשואות נחמה, וחיבוקים מהמתחרים - עד שלא ברור מה הציבור הישר מעדיף: את השיא או הנפילה. כי שיא זה אלוהי אבל להתרסק על הפנים זה אנושי. טריפל צוקהרה לא יצא לרובנו לעשות – אולי יש באורתופדית ג' כמה שניסו - אבל התרסקות, זה קורה לכולנו כל בוקר, תודה לאל ולמנהיגים שלנו. אז כשאחת, על אנושית כמו ביילס נופלת, הלב יוצא אליה. ולא פחות חשוב: אנחנו יכולים להזדהות.
3. אגב, איך אפשר להסביר אירוע שבו הכי יציבים בפלנטה נופלים, עד שבשלב מסוים אין ברירה אלא לקשור אותם באזיקונים למתח, כדי שיהיה למי לתת מדליה? בהנחה שמישהו לא מרח בלילה וקס על הקורה, זה בעיקר מלמד על האירוע הנפשי שמאחורי התחרות. על המתח שמאחורי המתח. זה שלא נשאר רק בראש של הראשון שנופל, אלא מרחף באוויר, כמו איזה נגיף ויראלי, ומפיל אחריו למשכב את הכי הגדולים בעולם. ואולי לאפקט הזה יש הסבר: מהרגע שבו אנחנו נולדים אנחנו לומדים על עצמנו גם דרך השוואה לאחרים. ואם אלו שאנחנו הכי מעריכים נופלים, זה עלול לערער את התפיסה שלנו לגבי היכולות של עצמנו.
4. תגידו, למי הפוטו פיניש של המאה מטר, והניצחון בחמש אלפיות השנייה של נואה ליילס הזכיר את הכרעות ה-var של היורו האחרון? גולים שנקבעים לפי השערה שבקצה הברך. אז אולי זה מזכיר, אבל רחוק מלהיות דומה. במאה מטר, בקפיצה לרוחק, או בכל תחום שבו אתה מתאמן חיים שלמים בלשלוח את הציפורן של הבוהן על קו הסיום בשביל אותה אלפית שנייה, זה עולם ומלואו. בכדורגל זה סתם התלהבות ממצלמות.
5. בחזרה לזהב שלנו, ולדמויות שמאחוריו, במלאות שלושה ימים לכינונו. גם לכם תום ראובני נראה כמו שיבוט של גל פרידמן, המאמן שלו שזכה גם בזהב? שניהם צ'ילים, שלא לומר אדישים. וחיוך פלוס שיניים זה הכי קרחנה שתראו מהם. איפה הם ואיפה הצמד פיטר פלצ'יק את אורן סמדג'ה, שגרמו למדינה שלמה לצחוק ולבכות ביחד. ואולי זה מה שמבדיל בין אלופי קרקע לאלופי ים.
