1.
בצד השני של סקאלת חגיגות פריז נמצאת אנסטסיה גורבנקו, השחיינית הגדולה בתולדות ישראל שהפוטנציאל שלה היה שווה יותר מהתוצאות. גם העסקנים לא עזרו לה עם פדיחת הרזרבה לגמר, ולפעמים נראה כי ארוחות היח"צ האלה יותר מעניינות את אנשי המשלחת מאשר ספורט. היא הוכתרה רשמית כאכזבה, איפשהו בקטגוריה לצד אבישג סמברג. אבל אני מעריץ את גורבנקו עוד יותר אחרי האולימפיאדה הזו. היא לא הסתתרה, והסבירה שהיא פשוט בן אדם. זו הייתה התחרות הגדולה בחייה, עם עשרות אלפי צופים, רעש חריג, מתח עצום, ציפיות מטורפות מבחוץ ושלה מעצמה, והיה לה קשה עם זה. וזה בסדר גמור, היא לא עשתה שום דבר רע לאף אחד מאיתנו. הפחד תקף אותה, וזה אנושי. אני מעדיף את הדרך שלה מאשר זו של ספורטאים שחצנים וחסרי מודעות עצמית שמאשימים את כל העולם.
2.
נחוצה בגרות כדי להתנהל כך, וזה בדיוק מה שמפריע לי בתחרויות הסקייטבורד. כשהתפניתי לצפות לעומק בתחרות הנשים, המצלמה עצרה לרגע בקלוז-אפ על הקנדית בת ה-14 פיי איברט, ופתאום כל הסיפורים על ילדות וילדים בתחרות האולימפית הפכו לי את הבטן. אין לה מקום שם, גם לא לז'נג האוהאו הסינית, רק בת 11, הצעירה ביותר בפריז. יש שני רבדים לבעיה: קודם כל, לא סתם איגוד ההתעמלות העולמי קבע גיל מינימום להשתתפות באולימפיאדה, 16. זה אולי כיף להם, אבל ילד בגיל כזה לא בנוי לתחרות בגודל כזה. אף אחד לא אמור להיות ספורטאי מקצועני בגיל בר-מצווה, זה לא בריא לגוף ולנפש. מעבר לכך, יש פה זלזול בספורט האולימפי. עם הענף עצמו אין בעיה (למרות שהיה טוב לראות פחות תחרויות המבוססות על הערכת שופטים), אבל לכלול במטרייה אחת ילדות קטנות שעושות פעלולים על סקייטבורד וזורקי דיסקוס, למשל, שעובדים בפרך במשך עשורים במקצוע כפוי טובה, זה מעליב.
3.
לעומת זאת, הטיפוס הספורטיבי עושה רק טוב בלב. יותר מכל תוכניות הנינג'ה, נראה שהתמונות של הספורטאים שטסים במעלה הקיר במהירות עצומה בדחיפת הקהל המוטרף ימשכו עוד המוני ילדים לענף. איך לא חשבו על זה קודם? הרי כבר מתחרים כל כך הרבה זמן במהירות אופקית, שתחרות מלהיבה במהירות אנכית, כולל החלקות אכזריות על הזיזים, הייתה מתבקשת.
4.
שמתם לב להבדל הכי גדול מהיורו? באליפות אירופה כולנו היינו מחוברים בעידוד וציפייה לגולים. האולימפיאדה תפורה עלינו בגלל שאנחנו מבלים אותה בציפייה לכישלון של המתחרים של הישראלים. אל תשקרו לעצמכם: איחולי הנפילה בתרגיל הקרקע שספג קרלוס יולו, הקללות השקטות כלפי אמה ווילסון שניצחה כמעט בכל השיוטים של שרון קנטור, הלחשים והכשפים ששיגרנו כלפי המתחרות הבולטות של רז הרשקו שהודחו בדרך. לא נעים להודות, אבל זה ממש מוסיף לכיף.
5.
כבר שבועיים שאני רק בזה. צופה מהבוקר עד הלילה, מחפש סיפורים מרתקים. שמתי לב לאיזו בועה נכנסתי רק כאשר שמעתי באיחור של שעות על החיסול של הנייה. זה נפלא, כי אני חומק מרוב הדיונים על המתקפה האיראנית והמלחמה שלא נגמרת, אבל אני באמת לא יודע איך אצליח להתמודד אחרי טקס הסיום.
