השידור של "אינדל" באמצע מלחמה, וכל שכן בתקופת המתנה מורטת עצבים תחת האיום של מערכה אזורית, מלמד עד כמה המיינסטרים הישראלי מסתכל על הסדרה הנועזת והחשובה הזאת בתור מדע בדיוני. אילו הציבור הרחב היה מאמין שמרד אתיופי חמוש הוא תרחיש ריאלי, ספק אם הפרקים היו עוברים בלא דיון נוקב על יצירה שמציגה את המדינה בכלל והמשטרה בפרט בתור כוח עוין, דכאני ומעל הכל גזעני.
אבל לפני שהיא אירוע תרבותי, חברתי ופוליטי, העונה המלאה של "אינדל" עמדה בקריטריון הסטנדרטי: להיות טלוויזיה טובה ולפעמים אפילו מצוינת. היוצר, אינדל קבדה, יחד עם התסריטאי אורי ויסברוד והבמאי אסף קורמן, הצליחו לבנות מסגרת עלילתית שהיא גם מסעירה וגם משכנעת, למלא אותה בדמויות מעוררות הזדהות ולשמור על מתח גבוה ממש עד לסצנה האחרונה של פרק הסיום. למרבה הסיפוק, גם לאחר החשכת המסך נותרו פתח וגם תקווה שאולי זה לא סוף הסיפור של הגיבור והמהפכה שהוא חולם לחולל.
זה לא היה עובד אלמלא קבדה ושות' היו מספיק ישרים ומפוכחים לעצב דמות ראשית כה פגומה, שמסוכסכת עם עצמה לא פחות משהיא כועסת על כל העולם ואחותו. גם המשחק המעולה של יניב אלמנך ממלא את המנהיגות של אינדל בתכונות מתבקשות כגון כריזמה סוחפת ואומץ בלתי רגיל, לצד בלבול הרסני ואימפולסיביות של גבר צעיר שהתאהב עד כלות בפנטזיה על היותו חוליה בשרשרת של מהפכנים.
לכן השאלה המעניינת, זאת שמהדהדת כמו הכדור האחרון שנורה בפרק, היא לא אם הזעם ש"אינדל" מבטאת בכל הכלים האמנותיים שהועמדו לרשותה (וזה הכל מלבד מובן מאליו) הוא אמיתי ומבעבע: די להפנים את התסכול בעקבות היעלמותה של היימנוט קסאו כדי להבין שהתשובה חיובית. מה שנותר בלתי פתור זאת החידה, האם התהליכים שיצרו את המעשים של אינדל עברו את נקודת האל-חזור. או במילים אחרות: האם מה שראינו על המסך זאת לא קריאת השכמה, אלא ספירה לאחור.
מן הסתם, הכוונה היא לא שהמציאות תחקה את הסדרה וכמובן שהתסריט הרשה לעצמו לקחת פינות מופרכות. אולם לא זה מה שקובע אם "אינדל" היא טריפ שיצא משליטה או ניתוח קר ומושכל של עתיד קרוב: בסוף זה תלוי בגרעין שנשתל והשאלה כיצד הצופים והצופות מרגישים כלפיו. סדרה כמו "אינדל", שמזכירה אינספור עוולות עובדתיות שלא טופלו וממילא לא נרפאו, לא נותנת לאף אחד רעיונות, אבל היא כן מבקשת – סליחה, דורשת - מכולם להפסיק להיראות מופתעים והמומים. כמו בשיר העוצמתי של הראפר טדי נגוסה שסוגר את הסדרה ולא עוזב את הראש: "יום יבוא והכל יתפוצץ/ השיט הזה לא סרט/ הכל באמת".
