למיטב ידיעתי, לא אותר עד כה גן שגורם לאנשים להיות מושחתים יותר מאחרים. גם הסברים סביבתיים-התפתחותיים שניתנו בעבר, כאילו מי שמגיע ממעמדות נמוכים הוא בעל פוטנציאל שחיתות גדול יותר ממי שנולד לאריסטוקרטיה, הופרכו עם השנים בדומה לבדותות שטענו שלמוחלשים נטייה עבריינית יותר מאשר לבעלי הכוח. אמת, הראשונים נתפסים ומורשעים הרבה יותר, אבל זה לא בגלל "טבעם" אלא משום ש"החוקים דומים לקורי עכביש: החלשים נלכדים ברשתם, ואילו העשירים והחזקים קורעים אותם" (אנכרזיס).
רק דבר אחד ידוע: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט" (הלורד אקטון). זה נכון לפוליטיקאים, לפקידים ואפילו - אני מקווה שזה לא יגרום הלם לאיש - למשפטנים. ושוב, העובדה שהאחרונים פחות נתפסים אינה נובעת מטבעם השונה, אלא מאכיפת-חסר (הודות לעמיתיהם למקצוע) ומהעובדה שהם מנסחי החוקים וכתבי האישום. לכן, אם רוצים להילחם בשחיתות יש רק דרך אחת: למנוע צבירת כוח בידיים מעטות ולבזרו ככל שניתן. ככל שבעלי הכוח יתקוטטו זה עם זה, כך האזרחים ה"קטנים" יהיו מוגנים יותר.
הדברים נכונים גם בקשר למחלוקת הנוכחית בנוגע לדרך בחירת נציב שירות המדינה הבא, אחד משומרי הסף המרכזיים למניעת שחיתות בשירות הציבורי. ראש הממשלה מבקש שכל הכוח יישאר בידו (הוא יקבע והוא יאשר), בעוד שהיועצת המשפטית לממשלה מבקשת שכל הכוח יעבור לידיים משפטיות (נציגיה, שופטים, דיקני בתי ספר למשפטים שלא ברור מה יתרונם על מומחים אחרים מתחום הממשל ומדע המדינה, למשל) ובעיקר לידיה שלה (היא תאשר והיא תקבע). במקום לבזר את הכוח כדי להקטין את פוטנציאל השחיתות, שתי ההצעות מבקשות לרכז עוד כוח בידיים מעטות שעמוסות גם כך בכוח רב מדי. כדי לטשטש זאת שני הצדדים מפזרים ספינים. תומכי הצעת ראש הממשלה מציגים את הצעת היועמ"שית כאקטיביזם פרוע למרות שהייתה זו הממשלה שהחליטה לשנות את אופן המינוי וביקשה ממנה להציע דרך חדשה. ותומכי הצעת היועמ"שית מציגים את הפוליטיקאים כמושחתים בעוד הם חפים מכל אינטרס אישי ומעמדי וזאת למרות האופן בו מקודמים בכירים במערכת ב"מכרזים" תפורים מראש (לא במקרה רבים מהיועצים המשפטיים במשרדים ומהמשנים ליועמ"ש מגיעים בדיוק מאותו אזור חיוג בפרקליטות) ואף שגם בקרבם היו מי שנתנו החלטות משפטיות שהיטיבו עם גופים מסוימים שלאחר סיום כהונתם השתלבו בהם.
הפתרון היחיד הוא לבנות מנגנון בחירה מגוון ומאוזן שלא מאפשר לאף גורם להיות בעל כוח מוחלט וכך למעשה ליצור שומר סף שלא יהיה מחויב למי מהם ויוכל לאזן את שניהם – גם את הממשלה וגם את המשפטנים הציבוריים. אחרי 7 באוקטובר היה מצופה מהמנהיגות שלנו – גם זו שבקפלן וגם זו בצאלח א-דין – להבין את חשיבות ביזור הכוח ומניעת המחשבה האחידה, להתגבר על האינטרסים האישיים והמעמדיים ולהתכנס לטובת העניין. זה עדיין לא מאוחר.
רה"מ רוצה להשאיר את כל הכוח בידיו, בעוד היועמ"שית מבקשת להעביר את כולו לידיים משפטיות. במקום לבזר את הכוח, שתי האופציות יחזקו את מי שכוחו גם כך רב מדי