311 ימים שאנחנו מלקקים את הפצעים. הממשלה והעומד בראשה מנהלים מלחמת אגו על חשבונם של החטופים, עם משפטים כמו "כל כלב בא יומו" ו"כפסע מניצחון". לצד החיסולים המרשימים ברמת המודיעין והביצוע, צריך לזכור שלכל טרוריסט יש מחליף. משפט בערבית אומר: "הלך כלב, יבוא כלב בן כלב". לחטופים אין זמן ואין תחליף. העם קורא למנהיגיו להגיע לעסקה. עסקה אמיתית, לא בכאילו.
החיסולים לא קידמו את הרגשת הביטחון של המדינה ותושביה. אנשים רוכשים גנרטורים, מצטיידים במזון ובמים. ועדיין המפונים אינם יכולים לשוב לבתיהם. הזמן שעובר גורם למדינות נוספות להשתלב באיום כלפי ישראל. קיימת סכנה משמעותית למאבק רב-זירתי. לבנון, תימן, רוסיה, סין, איראן, עיראק - כולן מגלות עניין.
אבי, שלמה מנצור, הוא ניצול שואת הפרהוד. עלה ביחד עם משפחתו בשנת 1951 לארץ המובטחת, שהבטיחה "לא עוד". והנה, הוא חווה שואה שנייה, הפעם במדינת היהודים. החזרת החטופים אינה יכולה להיות מושגת ללא בריתות. על כן יש להפסיק לנשוך את היד שמאכילה אותנו – ארה"ב. כדי לשמור על ביטחון המדינה יש לחזק את הקשרים עם הציר המתון ולהבטיח את ההגמוניה במזרח התיכון. מצרים, ערב-הסעודית, ירדן, איחוד האמירויות הן בעלות אותו אינטרס שיש לישראל – לשמור על היציבות במזרח התיכון.
זה בידיים של ראש הממשלה נתניהו להציל את מדינת ישראל. לדאוג ליציבות עם בריתות חזקות ולהחזיר את כל החטופים, עד האחרון שבהם. זהו אינטרס חברתי, מוסרי, לאומי. לדורות ומעגלים שלמים אין תקומה ללא עסקה והחזרת כל החטופים הביתה. החטופים, משפחות החטופים, הניצולים, אנשי המילואים, משפחות המילואים, חיילי הסדיר, משפחות החיילים, המפונים – כולם זקוקים להחזרת החטופים כדי שנוכל כעם לשוב לתקומה.
