ביום זה, יום תשעה באב, יום האבל הלאומי ההיסטורי של העם היהודי, הלב מתכווץ בכאב. לא רק על חורבנות העבר אנו אבלים, אלא גם על הפצעים הטריים, על השכול והכאב שפקדו אותנו בשנה החולפת. הלב שואל – כיצד נוכל לשאת את כובד האבל הזה? כיצד נמצא נחמה בימים כה קשים?
מחזור השנה היהודי, בתבונתו, מחזיר אותנו שוב ושוב אל התמונה הגדולה. אל שרשרת הדורות היהודית שבכוחה להעניק לנו בימים אלה, גם כשהלב שותת והנפש מיוסרת, תעצומות נפש. הביטו אל העבר, אומרות לנו האבנים, דמו בנפשכם את אבות אבותיכם היהודים שגלו מכאן לפני כאלפיים שנה. דמיינו לרגע את תחושותיהם: הבית חרב, ירושלים עולה בלהבות וצבאות רומא האדירים מובילים אותם בשיירות ארוכות אל הגלות. חוסר האונים מול עוצמתה של האימפריה הרומית היה מוחץ. הם הביטו לאחור וראו את ירושלים בוערת, את חייהם מתפוררים לאפר.
מה חשו אותם גולים? האם לא היה ליבם שבור לרסיסים? האם לא חשו כי כל עולמם חרב עליהם? ובכל זאת, בתוך התוהו והכאוס הנורא הזה, הם מצאו בתוכם את הכוח להמשיך. הם נשאו עימם אל הגלות את התורה, את המסורת, את הערכים שהיו ונשארו מהות קיומנו כעם – ואחרי מסע ארוך וקשה זכו לשוב מכוחם הביתה, אל ארץ ציון וירושלים.
זהו סוד הקיום היהודי: היכולת לשאת את הכאב, להתאבל על האובדן, ובכל זאת – להמשיך קדימה. לא בקלות ראש, לא מתוך שכחה, אלא מתוך אמונה עמוקה בערך חיינו ובצדקת דרכנו.
הערכים היהודיים, המוסר היהודי, תחושת השייכות העמוקה לעם ולארץ – כל אלה היוו את עמוד השדרה שאיפשר לנו לקום שוב ושוב מתוך ההריסות. בכל דור ודור עמדו עלינו לכלותנו, מספרות לנו אבני הכותל המערבי, ובכל פעם מצאנו בתוכנו את הכוח להתרומם מעפר, לנער מעלינו את אבק החורבן, ולבנות מחדש את חיינו.
תקומה זו לא הושגה ולא תושג הודות לגבורתם של יחידים – אלא מכוחה של הקהילה, ומכוחו של העם. כשאנו מתכנסים יחד בליל תשעה באב, יושבים על הרצפה וקוראים את מגילת איכה, אנו מתחברים אל אותה שרשרת הדורות. אנו בוכים את בכיים של אבותינו, חשים את כאבם, אך גם שואבים מהם כוח וגבורה להווה הכואב שלנו.
התשובה לאבל ולפצעים שטרם הגלידו טמונה במסורת העתיקה. כאז כן היום נדע להתאבל יחד ולבכות יחד, אך גם לחזק זה את זה ולזכור כי כוחנו באחדותנו, וביכולתנו לתמוך זה בזה ברגעי משבר.
לכל אורך השנה האחרונה אבני הכותל העתיקות, שראו את עמנו בחורבנו ובתקומתו, ניצבו במלוא תפארתן שעה שמאות מעמדים מרגשים נערכו למרגלותיהן. לוחמים שהתכנסו לפני צאתם לקרב ואחרי שובם, משפחות של פצועים וחטופים שבאו לשפוך את ליבם ולבקש ישועה, ורבבות בני ובנות ישראל, מכל שכבות החברה, אשר הגיעו בהמוניהם – לא רק להתפלל, אלא גם לשאוב כוח מהמגע עם אבני הכותל הקדושות, מהחיבור לשורשים העמוקים של עמנו.
חכמינו זיכרונם לברכה קבעו שעתיד המשיח להיוולד בתשעה באב. דווקא ברגעי השפל הגדולים ביותר טמון הפוטנציאל לצמיחה ולהתחדשות. מתוך החורבן צומחת התקווה לגאולה. מתוך האפר מתרומם העם.
היום, יום תשעה באב, נתאבל על חורבנותינו כולם, ונאמין בכל ליבנו בתקומה שבוא תבוא, ובנחמת ציון וירושלים. "כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמֹעדים טובים והאמת והשלום אהבו".
הכותב הוא רב הכותל המערבי והמקומות הקדושים
