שמי הוא יפה אדר, אני בת 86, נחטפתי מביתי שבקיבוץ ניר עוז. באותה שבת נשללו ממני החירות, הביטחון והשלווה. שבילי הקיבוץ הפסטורלי שלנו הפכו לשדה קרב, כשהמוני מחבלים פושטים על הבתים, רוצחים, חוטפים, שורפים ובוזזים.
תמיר, נכדי הבכור, יצא להגן על הקהילה שכה אהב, כשהוא משאיר בממ"ד אישה ושני ילדים צעירים. הוא נחטף ונרצח. גופתו עדיין מוחזקת בשבי חמאס.
במשך 49 ימים ארוכים, קשים מנשוא, הוחזקתי בתנאים מחפירים. 49 ימים של אימה, של כאב, של חוסר ודאות וגעגועים למשפחה, לבית, לחיים שאני מכירה. מי היה מאמין שאני, אישה בת 86, אמצא את עצמי בלב סיוט כזה?
למרות הקושי הרב, הייתה בי אופטימיות ואמונה שאחזור הביתה, למשפחתי. אני משתדלת לשמור על אותה אופטימיות ולהאמין שגם תמיר ושאר החטופים יחזרו אלינו, אך ההיאחזות בתקווה קשה ככל שעוברים הימים.
לא העליתי על דעתי שיותר מעשרה חודשים יעברו והחטופים עדיין לא יחזרו.
כל יום שעובר מסכן את מצבם. המחסור במזון, במים, בתרופות, בתנאים סניטריים ירודים, ללא אור יום, ללא שינה. במצב נפשי ופיזי שככל הנראה הולך ומתדרדר. כמה זמן הם עוד יוכלו לשאת את כל אלה?
אני אמנם שבתי, אך הלב שלי במובנים מסוימים עוד שבוי בעזה. הראש חוזר שוב ושוב אל אותם הימים. הנפש מתקשה לשאת את הזיכרונות. אני מוקפת באהבה ובחום, אבל הקושי להשתקם הוא עצום.
הדרך לשיקום ארוכה, הן פיזית והן נפשית אך אין אפשרות באמת להשתקם כשהימים עוברים והחטופים עוד שם. כשאנחנו מקבלים בשורה קשה אחרי בשורה קשה על חברי קיבוץ וחטופים נוספים שנרצחו בעודם בשבי.
אין אפשרות באמת להשתקם כשאין לנו קבר לפקוד, מקום להתייחד עם תמיר, כשאנו לא יכולים לסגור מעגל ולשים סוף לסיפור המר שלנו.
אני, שחוויתי את התופת, מבקשת מצוות המשא ומתן ומכל מי שקורא את המילים האלה, לעזור לנו להחזיר את כל החטופים הביתה. הם כמוני, בני אדם, הורים, סבים, אחים. הם סובלים, הם מפחדים, הם זקוקים לעזרה. כל אחד מהם הוא סיפור של אומץ, של הישרדות, ושל כאב אינסופי והזמן שלהם אוזל.
החזירו את תמיר הביתה. החזירו את כל החטופים. אפשרו לנו להשתקם כמשפחה, כקהילה וכמדינה. לא נוכל לעשות זאת עד חזרתם של כולם.
