שעה וחצי השתרך התור הארוך לפני הכניסות לוועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו. את המפגינים הפרו-פלסטינים אי אפשר היה לשמוע. הממסד הדמוקרטי ששולט גם בעיר החליט לדחוק אותם, עד כמה שניתן, הרחק ממרכז הקונגרסים. לידי עמדו הצירים. הם היו נרגשים. רוטטים כמעט.
מאחוריי עמדה פעילה בארגון האחיות האמריקני, בחלוק אחות כמובן. במשך שעה וחצי היא לא הפסיקה לומר לחברותיה, ובעצם לכל מי שהיה מוכן לשמוע: "אנחנו מנצחים. אנחנו עומדים לנצח. אנחנו בדרך לניצחון". וזו בעצם התכלית של ועידה, דמוקרטית או רפובליקנית: לטעת את תחושת הניצחון, את הטיעונים למענו, ואת הטינה העמוקה ליריב.
1 צפייה בגלריה
(ג'ו ביידן וקמלה האריס בוועידה הדמוקרטית. עכשיו תורה להתמודד מול טראמפ | צילום: ,Justin Lane אי־פי־איי)
במילים אחרות, ועידת מפלגה אמריקנית היא מיצג. בכל ועידה בעשורים האחרונים המועמד ידוע. אין קרב אמיתי על בחירתו. מה שנשאר הוא ההתלהבות הפנימית, והדרמות שיספקו המארגנים והבימאים, שנעות בין טרגדיה לאופוריה. את הטרגדיה סיפקה האדלי דובאל שעמדה אתמול על הבימה מול הוועידה, וסיפרה שאביה החורג אנס אותה כאשר הייתה בת 12. היא נכנסה להיריון ועברה הפלה טבעית. היא נאמה כדי לשאול – "דונלד טראמפ אומר שאיסור על הפלות זה דבר יפה. מה יפה בילדה שנאלצת לשאת ברחמה את הצאצא של אביה?".
זה תאם כמובן את הקמפיין שרוצה לעודד סחף נשי לטובת קמלה האריס על רקע הפגיעה בזכויות להפלות. נאומה של הילרי קלינטון היה כנראה המרשים ביותר. היא הסבירה את ההיסטוריה של המאבק למען שבירת תקרת הזכוכית של נשים באמריקה, הסתערה על טראמפ עם סכין בין השיניים והציגה אותו כעבריין שהתובעת לשעבר האריס יכולה לטפל בו. "טראמפ לועג לשם של קמלה. לדרך שבה היא צוחקת. נשמע לכם מוכר, אה?", אמרה קלינטון לקהל שצחק, "אבל עכשיו הוא בדרך למטה".
לדמוקרטים היו שני אתגרים גדולים עם תחילת הוועידה שלהם. הראשון היה ההתמודדות עם המפגינים הקיצוניים והפרו-פלסטינים, שחלק מהם נתמך על ידי האגף הפרוגרסיבי של המפלגה. מה זה נתמכים? ראש העיר שיקגו, העיר המארחת, הגדיר את מלחמתה של ישראל ברצועת עזה כ"ג'נוסיידית" רק לפני כמה שבועות.
החשש היה מחזרה לוועידת המפלגה הדמוקרטית הקטסטרופלית של 1968, והמחאות ההמוניות ששיבשו אותה. לפחות ביום הראשון - זה לא קרה. הממסד הדמוקרטי דאג לאמצעי ביטחון חסרי תקדים, אבל יותר מזה: במפלגה יש שכנוע עמוק שהבסת טראמפ חשובה יותר מכל התפתחות במזרח התיכון.
עם זאת, המחנה הפרו-פלסטיני קיבל ניצחון חשוב. אתמול התקיים בפעם הראשונה בהיסטוריה של המפלגה פאנל למען "זכויות פלסטינים" - במסגרת ועידת מפלגה. חלק מהדוברים מתחו ביקורת חריפה על מדיניות הממשל שמאפשר "ג'נוסייד" ברצועת עזה, ואינו כופה הפסקת אש או מפעיל אמברגו נשק על ישראל. נתניהו תואר כפושע מלחמה וכמנהיג אוטוריטארי, וחבר בית הנבחרים לשעבר אנדי לווין ממישיגן ציין כי הוא מאמין ומקווה שהאריס תשנה כיוון – לא רק בגלל מצב הפלסטינים ברצועת עזה, אלא גם "פוליטית" כי אי אפשר לנצח בלי מישיגן והיא מדינה עם קהילה ערבית. האירוע הזה היה רק פאנל אחד מתוך רבים אחרים (אלה מפגשים קטנים, לא מעל בימת הוועידה), אבל הוא תואר (גם בידי הנוכחים) כרגע היסטורי של שינוי עבור תומכי הפלסטינים.
מי שהוביל את האירוע הוא התובע הכללי של מינסוטה ומי שהיה חבר קונגרס בולט, קית' אליסון. אליסון הואשם בשעתו כי הסתיר את עוצמת קשריו ל"אומת האיסלאם" וללואיס פרחאן האנטישמי. הממסד הדמוקרטי רצה באירוע כזה, בשליטה, שבו כל הדוברים דיברו על הצורך להצביע עבור האריס – כדי להחליש את המפגינים שקוראים להחרים אותה מפני שהיא השותפה של "ג'נוסייד ג'ו". המבחן מול המפגינים יימשך בימים הקרובים, אבל ביממה הראשונה הם לא היוו אתגר.
באופן כללי, ביומה הראשון של הוועידה השתדלו הדמוקרטים בעיקר לפייס את המפגינים – ופחות את החלקים הגדולים בקהילה היהודית שחשים נבגדים ופגועים אחרי טבח 7 באוקטובר. זה התבטא גם בנאומו של הנשיא ג'ו ביידן, שבו טרח ואמר ש"יש למפגינים נקודה, יותר מדי חפים מפשע מתים, משני הצדדים".
האתגר הגדול יותר עבור הדמוקרטים היה ההתמודדות עם החיסול הפוליטי של הנשיא המכהן. השבועות שחלפו בין העימות האסוני מול טראמפ ועד פרישתו הכפויה של ג'ו ביידן היו בין המכוערים שאמריקה חוותה בעידן האחרון. ביידן סולק, חד וחלק, בידי הממסד והתורמים של המפלגה. הוא השלים עם ההחלטה הזו רק אחרי מאבק קשה.
על ההיסטוריה הזו היה צריך להתגבר. במקרה או שלא במקרה, נאומו של ביידן חרג מזמני הפריים טיים של החוף המזרחי בגלל התארכות הנאומים לפניו. הנשיא היוצא קיבל תשואות בעמידה ללא הרף כאשר עלה לבימה, במפגן של חיבוק עז והערכה – על החלטתו לפרוש, לא פחות מאשר על ההישגים שלו כנשיא.
המטרה הייתה להשכיח לגמרי עובדה חשובה: ביידן הוא האיש שנבחר בידי חברי המפלגה כמועמדם לנשיאות, אך הוועידה עומדת לבחור בסגניתו. את האתגר הזה - החלקה, המתקה של המשבר הגדול במערכת הבחירות שלהם - עברו הדמוקרטים בשלום. הקהל הפגין הכרת תודה לביידן, אחד הנשיאים המוצלחים ביותר לאיגודי העובדים ולרעיונות הפרוגרסיביים ("יוניון ג'ו!" צעק הקהל).
ביידן, בנאום שלו, סיפק את הסחורה: הגנה תקיפה, ארוכה ומפורטת על המורשת שלו, והתקפות נוקשות על טראמפ, "השקרן", "האדם שמנע את החקיקה העל-מפלגתית החשובה ביותר לגבי הגבול וההגירה", "העבריין המורשע שאנחנו לא נשלח לחדר הסגלגל – אלא תובעת!". ביידן הבטיח כי "דונלד טראמפ עומד לגלות את הכוח של נשים ב-2024", ובעיקר השביע שוב ושוב את הקהל להציל את הדמוקרטיה, שאותה "הצלנו ב-2020, ונציל שוב ב-2024".
הנאום שלו היה החלק הרגשי ביותר בוועידה. פרידה מדור אחר של מנהיגים דמוקרטיים, שביידן הוא האחרון שבהם. דבריו על הניסיון להשיג הפסקת אש, להשיב את החטופים, ו"לסיים את המלחמה הזו!" היו המחשה למנהיגות אמריקנית שמעורבת בעולם, שחשה תחושת חובה לכך – רחוק מאוד ממגמות הבדלנות בימין או בשמאל בארה"ב. בשלב מסוים, הנשיא היוצא שאל מי יכול להוביל את הקהילה הבינלאומית אם לא ארה"ב. אלה שאלות שכמעט ולא נשאלות בזירה הפוליטית הפנימית באמריקה, ומאפיינות אנשי ציבור שעוצבו בתקופת המלחמה הקרה, כמוהו. "אמריקה, נתתי לך את הכי טוב שלי", אמר ביידן לקהל.
הוועידה רק מתחילה, אך זו הייתה העברת הלפיד אל הדור החדש, אל קמלה האריס ואל מפלגה דמוקרטית שהולכת ומשתנה. הוועידה היא רגע יוצא דופן של התלהבות – וכך היה גם בוועידה הרפובליקנית במילווקי. הבחירות ייקבעו ויוכרעו אחרי ההתלהבות, וכאשר האריס תיבחן שוב ושוב מול טראמפ. להספיד אותו מוקדם מדי זו תמיד טעות.
