יום-יום צפון הארץ הטובה עולה בלהבות. אזעקות הפכו פסקול קבוע, נפילות מדווחות כמו מזג אוויר. בשגרה החדשה אין קו אדום. לא בתי האזרחים העולים באש בקצרין, לא ילדים מתים במגרש כדורגל, לא הורים שעברו התנקשות על הכביש ולא יירוטים מעל ראשי הרוחצים בכנרת.
המומחים ידברו על משוואה כאילו חיי אדם הם חרוזים בחשבונייה, דברי רהב על ניצחון מוחלט יטשטשו את העובדה שקו הגבול הולך ונסוג.
אין דרך לקלוט לעומק את גודל המחדל. את המשמעויות של יישובים נטושים, של ילדים עקורים, של טראומה מפעמת. אם נתחיל לקלוט לא נוכל לתפקד, והצורך להישאר שפויים חזק יותר מההכרה המרה במציאות: הבנה כואבת שהפקרת הצפון משמעה הפקרת החלום הציוני.
היו ימים שבהם הבטיחו שדין שדרות כדין תל-אביב. ואז אנשי העוטף נשחטו.
כעת אפילו לא מנסים להבטיח.
