אין קבוצה שלא חשוב לה להתחיל טוב את העונה, אבל יש קבוצה שזה חשוב לה במיוחד – בית"ר ירושלים. גם בגלל שהעונה נבנה שם משהו טוב והופקו חלק מלקחי העונה שעברה – המחשבה החלטוריסטית על מרכז הגנה כל-ישראלי נזנחה לטובת ציוות הגיוני יותר של גיל כהן עם ז'אן מרסלן הצרפתי, הסגל התעבה ואיכות נוספה בהתקפה – וגם בגלל שבית"ר חיה על מומנטום, ניזונה ממנו. לפעמים יש בה גם חומר, אבל היא תמיד מלאה ברוח. העיקר הוא לקוות שתישוב בכיוון הנכון.
ההגרלה סידרה לה פתיחה מול שתיים מהקבוצות החלשות בליגה, מ.ס אשדוד ועירוני טבריה, לכאורה נוח – אבל גם מסוכן. נוח, משום ששש נקודות מולן יגרמו לבית"ר, משום שהיא מה שהיא, להרגיש כאילו השיגה שבע משני משחקים. מסוכן, כי רוח, כמו שהיא נכנסת, ככה היא גם יכולה לצאת, ומעידה מול קבוצות בפרופיל שכזה יכולה להרוס את ההתחלה של סיפור שיכול להסתיים יפה.
אתמול בית"ר פלירטטה עם הסוף של עצמה בדקה ה-90 כשהכדור נפל על הרגל של שלו הרוש ברחבה. אם זה מתלבש לו, בית"ר מאבדת בתוך חמש דקות יתרון 1:3 מול עשרה שחקנים וכל האש שבערה בה לפני רגע הייתה מאכלת אותה, פסטיבל היה מתגלה כסקנדל. איזה מזל. צריך גם מזל בחיים, אבל בחיים לא במצב כזה.
