הצלחתה של עמית אלור, מתאבקת אמריקאית עם שורשים ישראליים שזכתה בזהב באולימפיאדת פריז, התקבלה אצלנו בצורה מעורבת. סביר להניח שרוב האוהדים שמחו מתוך תחושת הזדהות איתה, אבל זו לא הייתה שמחה מושלמת: הם היו רוצים שהבת של מלך ההודפים בשנות ה-70 בהדר-יוסף, יאיר מקלר ז"ל, תשמיע את "התקווה". זו רק משאלת לב, בינתיים: הדרך של עמית נעשתה באימון ובמימון אמריקאיים. נזכרנו מאוחר מדי, מכיוון שככל הנראה לא ידענו עליה. וכך עמית, ספורטאית שמדברת עברית, אוהבת את ישראל ורואה בנו את "המדינה השנייה שלה", מחויבת לארה"ב.
ככל הידוע, משרד התרבות והספורט העביר השנה כחצי מיליון שקל למשרד הקליטה כדי לתקצב ספורטאים ברמה הישגית שעלו ארצה. פעילות אחרת של המשרדים היא בהענקת מלגות. אבל מהסיפור של אלור אפשר ללמוד על צעד חשוב נוסף שצריך לשים עליו דגש: מערך סקאוטינג שיעקוב אחרי יהודים מוכשרים מחו"ל. קחו לדוגמה את ג'מיימה מונטאג האוסטרלית, שזכתה בפריז בשתי מדליות ארד אולימפיות בהליכה. ספורטאית ברמתה הייתה יכולה להחיות מחדש את המקצוע שכבר לא קיים אצלנו. הוריה נפגשו עוד במכבייה ב-1989, ואם הייתה פעילות נרחבת של איתור כישרונות מצד ישראל, אולי היה אפשר לזהות אותה מוקדם יותר.
מדינת ישראל ידעה להעלות ספורטאים לאורך עשרות שנים, ולכן יותר ממחצית השיאים הלאומיים באתלטיקה ורבים בשחייה שייכים לעולים. יש צורך בהקמת יחידה ייעודית במשרד הקליטה, או במשרד התרבות והספורט, שתעסוק רק באיתור היהודים המוכשרים והבאתם ארצה לשדרוג הספורט הישראלי – כפי שעשה בעבר בחריצות לוי פסבקין. זה שילוב מהמם של ציונות וספורט.
ברור שקשה להתנתק משורשים הנטועים במדינה אחרת, אבל אפשר בהחלט להשלים עם המשך מגוריהם בביתם ולתת להם דרכון ישראלי – הרי זה מה שעשינו עם נבחרת הבייסבול באולימפיאדת טוקיו. גם בארצות אחרות ישנם לא רבים המייצגים מדינה שאינם מתגוררים בה ומביאים לה הרבה כבוד. אם מונדו דופלנטיס, אמריקאי לכל דבר, מפאר את שוודיה בתחרויות האתלטיקה הגדולות, גם אנחנו יכולים לקחת דוגמה.
