יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא, כידוע, היום הישראלי והמקודש ביותר בלוח השנה שלנו. ההחלטה להצמיד אותו ליום העצמאות היא הדבר הכי מיוחד, שנהפך להכי טבעי, שיצרה התרבות הישראלית. אולם לא תמיד היה הדבר כך. כשישראל הוקמה, על בסיס קבוצות מהגרים ותנועות פוליטיות מגוונות, יום הזיכרון צוין בנפרד על ידי קבוצות שונות. רק כשנתיים לאחר קום המדינה החליט בן-גוריון להצמיד את האבל לשמחה ולציין את ימי הזיכרון והעצמאות באופן אחיד וממלכתי. ולמרות שבשנים האחרונות ויכוחים פוליטיים וצעקות מלווים גם טקסים מסוימים ביום הזיכרון, היום הזה הוא עדיין המרגש והיציב ביותר, מעל כל המחלוקות.
על רקע זה ההחלטה לציין את 7 באוקטובר בטקס ממלכתי הייתה אמורה להיות אחת ההחלטות הטבעיות ביותר. אירועי 7 באוקטובר איחדו אותנו לאחר שנים של סבבי בחירות ומחלוקות, ולמעשה אפשר לומר שהטראומה מאותו היום איחדה את היהודים ברחבי העולם. האמת היא שאחד הרגעים המרגשים במלחמה התרחש בנובמבר, עם תחילת עסקת החטופים הראשונה, כשתושבי שדרות ואופקים יצאו לקבל את פני החטופים מקיבוצי עוטף עזה שהיו בדרכם חזרה מהשבי לבתיהם. זה היה ניצחון מוחלט אמיתי, גם אם לרגע. נדמה היה כי התנפצו המחיצות בין מה שנקרא פעם ישראל הראשונה לשנייה – חלוקה שזכתה לפופולריות מחודשת ומעוותת תחת ימי נתניהו – ושלמרות האסון שעברנו, המלחמה הצליחה לפחות ללכד אותנו.
והנה, חלפה כמעט שנה, והעובדה שישראל עומדת לציין את 7 באוקטובר בשני טקסים נפרדים – האחד מטעם הממשלה והאחר מטעם הציבור הרחב וחברי הקיבוצים בעוטף, שספגו את המכה הקשה ביותר, אם יש צורך להזכיר – היא רגע עצוב בתולדות הישראליות. עוד לפני שדנים באחריות של הממשלה והשרה מירי רגב, שמונתה כאחראית לטקס, לפיצול הזה, חייבים להכיר בכך שעצם המצב הוא תבוסה לישראל. תחשבו באיזו שמחה היו מתארים אצלנו הפרשנים את המצב בחברה האיראנית, לו הם היו מפוצלים כך בעקבות המלחמה.
האחריות למצב הזה נופלת כולה על הממשלה הנוכחית. לא זו בלבד שהמקום שנבחר לטקס "הממלכתי" הוא דווקא אופקים, כאילו כדי לסכסכך בכוונה בין הקיבוצניקים לאנשי עיירות הפיתוח; לא זו בלבד שהטקס יוקלט מראש ללא קהל, באופן שמנטרל ממנו כל ממד אותנטי של צער וכעס טבעי שעשוי להתגלות; עצם העובדה שהממשלה מתעקשת לציין את הטבח בניגוד לרצונם של הנטבחים היא ביטוי לא רק לקהות חושים, אלא גם ליהירות ופזיזות ועקשנות שמסמלות בדיוק את התכונות שתרמו למחדל באותו יום מר ונמהר.
רגב ודומיה מתעקשים על כך שלממשלה יש זכות לקבוע את הטקס הממלכתי. זה נכון. אבל מה הטעם בהתעקשות הזו אם היא גם מחלישה את ישראל כחברה, וגם פוגעת עוד יותר באלו שנפגעו הכי קשה?
רוב האמנים שהתבקשו להשתתף בטקס כבר בחרו להתעלם ממנו. חנוך דאום, שללא ספק לא נחשד בשמאלנות, הוא ממארגני הטקס האלטרנטיבי היפה, ובקיבוצים השונים יציינו את היום בנפרד. אין הוכחה טובה יותר לכך שישראל, לא משנה באיזה צד אתם, לא מסוגלת להתאחד גם בעת צרה. העובדה הזו מלמדת אותנו עד כמה הממשלה הנוכחית מנהיגה את המדינה בניגוד לעיקרון הציוני הבסיסי, שביקש לאחד קהילות יהודים שונות מגוונות לעם אחד, והיה מקובל על הימין והשמאל כאחד. אנחנו בעצם חוזרים אחורה, לעידן קהילתי ולא לאומי.
עוד יש דרך לתקן. לעיתים אין דבר אצילי יותר מאשר לא להתעקש – רגב והממשלה יכולים להודיע שתחת הנסיבות והמחלוקות אין טעם בטקס שאינו מקובל על כולם. נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן כבר הוכיח, בהחלטתו לפרוש לנוכח רצונם של הדמוקרטים במנהיג בעל סיכוי גבוה יותר לנצח, כמה עוצמה טמונה ביכולת לוותר. עובדה שהחלטתו שינתה את מפת הסיכויים במרוץ לבית הלבן. ההתעקשות של הממשלה ללכת בדרך לעומתית היא ציון דרך עגום נוסף, שעוד נשלם עליו מחיר גבוה, באסטרטגיה הכושלת שמלווה את המלחמה.
עוד יש דרך לתקן. לעיתים אין דבר אצילי יותר מאשר לא להתעקש – רגב והממשלה יכולים להודיע שתחת הנסיבות והמחלוקות אין טעם בטקס שאינו מקובל על כולם
