קצת קשה להאמין, אבל עברה רק שנה מאז הקיץ החלומי ההוא של הכדורגל הישראלי - המקום השלישי במונדיאליטו וחצי הגמר ביורו הצעירות. עכשיו נראה שזה קרה בעידן אחר. מאז נדמה שהכל התהפך, קודם כל במדינה ואחר כך גם בספורט בכלל, ובכדורגל בפרט. זה לא המקום להתייחס למלחמת חרבות ברזל, שאנחנו עדיין בעיצומה, אבל על הספורט בהחלט אפשר לדבר.
הקיץ הקודם יצר אשליה שהכדורגל הישראלי עלה סוף-סוף על מסלול ההצלחות. היו לנו לפני כן ניצחונות הרואיים פה ושם (חלקם בגארבג'-טיים), אבל לא התעלות כזאת בטורנירים גדולים - והנה זה קורה גם לנו. סוף-סוף מביאים תוצאות במאני-טיים, גם אם זה קורה בגילים הצעירים, שאפשר יהיה למנף לכל הענף בארץ. אבל התקוות התנפצו מהר מאוד על סלע המציאות. אחרי הקיץ הזוהר הגיע החורף הקודר, ואיתו הכישלון להגיע ליורו בשתי ההזדמנויות שהיו לנו.
רוב הכוכבים הצעירים של אותו קיץ לא ממש הצליחו למנף את עצמם, מלבד ענאן חלאילי ודור תורג'מן (אוסקר גלוך פרץ עוד לפני כן), והדור הזה לא הצליח להקפיץ את הכדורגל הישראלי קדימה ולמעלה. הפועל ת"א, למשל, בנתה את עצמה על אותם שחקנים צעירים, אבל זה הסתיים בירידה לליגה הלאומית. בקיץ האחרון הגיעו גם הכישלון במשחקים האולימפיים וההדחות של רוב הישראליות מאירופה, מה שהוריד אותנו לגמרי לקרקע.
אז רגע לפני פתיחת הקמפיין הבא של הנבחרת הבוגרת, כדאי להוריד כבר עכשיו את רמת הציפיות, שלא לומר האשליות. רן בן-שמעון, שנכנס לנעליים של עשרות המאמנים הלאומיים בעבר, יודע שהוא יימדד בסופו של דבר במבחן התוצאה - אבל המשימה הבלתי אפשרית הקרובה בליגת האומות משחקת לטובתו דווקא בגלל שהיא בלתי אפשרית. אף אחד לא מצפה ממנו לניסים ונפלאות מול בלגיה, צרפת ואיטליה (אולי רק שלא יקבל בראש יותר מדי), ולכן הוא ואנחנו יכולים וצריכים להגיע צנועים ולהכיר במגבלות שלנו. רב"ש הצהיר שהמטרות שלו הן לראות נבחרת שמשחקת כדורגל אמיץ, לבנות זהות של נבחרת שקשה לשחק נגדה, עם יכולת מנטלית גבוהה וגיבוש קבוצתי. אלה מטרות מצוינות, וכדי להשיג אותן צריך לבוא קטנים אפילו בלי אשליות שאפשר לצאת גדולים. פעם קראו לזה "העיקר ההשתתפות", אז אוקיי - העיקר ההשתתפות. לשחק נגד שלושה אריות ולהשתדל לא להיטרף על ידם.
ולא מדובר בתבוסתנות, אלא בהכרת המציאות. זה לא להגיע למשחקים בלי שום אמביציה לשחק כדורגל ראוי ולנסות לנצח, רק לא לפתח ציפיות לא ריאליות, בעיקר באלמנט השני, כלומר הניצחונות. לשאוף לשחק חיובי, אבל לא לקטול אם התוצאות יהיו קשות. סבלנות, זה שם המשחק.
על רקע דעיכת הכדורגל בתקופה האחרונה, בלטה ההצלחה הישראלית במשחקים האולימפיים והפראלימפיים בפריז, שבעקבותיה עלתה השאלה מדוע אי-אפשר לשכפל את ההישגים גם לאלה שרצים (עם נעליים) עם כדור על הדשא. התשובה היא שההישגים האלה לא היו חד-פעמיים, הם הגיעו אחרי רצף של מדליות וזכיות לאורך תקופה ארוכה - מה שהביא את הספורטאים האלה לפריז כפייבוריטים, והם עמדו בציפיות. בניגוד, אולי, לכדורגלנים שרגילים לפשל ברגע האמת. אי-אפשר לקרטע לאורך כל הדרך, ואז לצפות לספרינט על קו הסיום. או כמו ששנו רבותינו ב"זו ארץ זו": מי שלא טרח בערב שבת - בום-טראח בשבת.