כיתה ו' בבית־הספר א' מג'דל שמס
איבדה את התלמיד יזן אבו סאלח ז"ל
"כולנו נתמודד ביחד ונחזק אחד את השני"
בכפר מג'דל שמס, שבו נהרגו לפני כחודש 12 ילדים מנפילת רקטה במגרש כדורגל, לא מורגשים סימני חגיגות לקראת פתיחת שנת הלימודים, והכאב עדיין מלווה את התושבים מדי יום.
ג'יהאן ספדי, מנהלת בית הספר אלמנהאל במג'דל שמס שאיבד שישה מתלמידיו, מספרת על ההכנות בצל האובדן הבלתי נתפס. "אנחנו ערוכים לקבל את התלמידים ומתוגברים עם פסיכולוגית נוספת", היא אומרת. "מאז האסון אנחנו מגיעים לבית הספר ומספקים מענה לתלמידים. אנחנו מבינים את הקושי שהם עוברים". רפיק עווידאת, ששני תלמידים מבית ספרו נהרגו, אומר שהפעם טקסי הכניסה לבית הספר יהיו צנועים, "בלי מוזיקה, בלי סימני חגיגיות, כדי לכבד את המתים. בשעתיים הראשונות נעשה שיח פתוח עם התלמידים כדי שיוציאו את מה שיש להם לומר".
נסרין אבו סאלח, אמו של יזן שהיה אמור לעלות היום לכיתה ו', מספרת שהוא "חיכה כל שנה ל־1 בספטמבר בשביל לפגוש את כל הכיתה. הוא ילד מחונן שאהב ללמוד ולשחק כדורגל. החברים שלו עדיין מגיעים אליי הביתה לנחם ולספר לי עליו. כולם חוזרים היום לבית הספר חוץ מהילדים שנהרגו. כולנו נושאים צלקת נפשית עמוקה שתמשיך ללוות אותנו".
תיים בטחיש בן ה־13, שנפצע באירוע, עדיין מאושפז בבית החולים. "הייתי אמורה להיות עסוקה עכשיו בקניית ציוד ועטיפת ספרים ומחברות כמו בשנים הקודמות", אומרת אמו מייס. "השנה אנחנו עסוקים בשיקום של בננו שמאושפז בתל השומר אחרי שעבר ניתוחים לא קלים. הוא זוכר הכל, מספר מי היה שם ומי מת. זה לא עוזב אותו לרגע. יש לנו עוד דרך ארוכה בשיקום הנפשי והפיזי".
"הילדים עברו את כל מסכת הלוויות, ימי הזיכרון, ההנצחה, אבל האתגר האמיתי יהיה כשהם יחזרו לבית הספר ויעכלו שחבריהם אינם", אומר דודו נאדר, מורה בבית ספר במג'דל שמס. "אז נצטרך להתמודד עם הרגשות. זה לא יהיה קל אבל אנחנו ערוכים. גם המבוגרים חיים בצל הטראומה. כולנו נתמודד ביחד ונחזק אחד את השני". / עינב חלבי
לילו ליפשיץ, כיתה ז' | נינתו של החטוף עודד ליפשיץ
"בחרתי ללמוד במגמת קולנוע ואני בטוחה שסבא ישמח"
בכל שנה ב־1 בספטמבר מתכנס שבט ליפשיץ בבית בניר עוז לחגוג את יום הולדתה של סבתא יוכבד ואת תחילת שנת הלימודים החדשה. השנה, בלי סבא עודד, זה אחרת לגמרי.
לילו ליפשיץ, בתו של דניאל, היא הנינה הראשונה ובינתיים היחידה במשפחה. "לא דמיינתי שככה תיראה כיתה ו' שלי וגם לא שככה ייראה החופש הגדול", היא מספרת. "בשנה שעברה הכנו עוגות ובאנו אליהם הביתה. סבא עודד ניגן על הפסנתר. חשבתי שתהיה שנה רגילה, אפילו נשארתי עם אותה מורה, אבל בסוף היא הייתה שונה ממה שחשבתי".
עודד ויוכבד ליפשיץ נחטפו מביתם ב־7 באוקטובר. יוכבד שוחררה אחרי 17 ימים, ואילו עודד נמצא בשבי כבר כמעט 11 חודשים. "לא דמיינתי שאתחיל את החטיבה בלי סבא עודד. חגגתי יום הולדת בלעדיו, נולד לי אח קטן, יהיה לי בית ספר חדש ואני לומדת הרבה יותר, והוא חסר".
הפעם האחרונה שלילו ראתה את סבא עודד הייתה ב־6 באוקטובר, שעות ספורות לפני הטבח. כמעט שנה שהיא ושאר בני המשפחה לא חיים חיים רגילים, וההתרגשות לקראת שנת הלימודים החדשה נדחקה הצידה לטובת המאבק להשבת החטופים.
לילו מספרת שסבא עודד "מאוד אוהב קקטוסים ומאוד אוהב אותי ואת שאר בני הדודים. היינו מגיעים לקיבוץ להרבה זמן, יוצאים איתו עם הריקשה ומתווכחים על מי ינהג, הולכים לשחק טניס או יושבים בחדר האוכל. בימי שבת, לפני שהיינו חוזרים לתל־אביב, היינו יושבים לראות סרט והוא היה מכין פופקורן עם הרבה מלח. זה חסר לי. בחרתי ללמוד במגמת קולנוע ואני בטוחה שסבא ישמח, אנחנו אוהבים לדבר על סרטים". / יעל צ'כנובר
שירה הרשקוביץ, כיתה א'
בתו של יוסי הרשקוביץ ז"ל, מנהל בית ספר שנפל בצפון הרצועה
"הוא היה אבא טוב כי הוא הלך למלחמה לשמור עלינו"
הבוקר, כששירה הרשקוביץ תיכנס לבית הספר בשעה שהתלמידים הבוגרים מריעים לה ולחבריה שמתחילים ללמוד בכיתה א', אביה לא יהיה לצידה, אבל היא בטוחה שהוא יברך אותו כפי שיעשו כל האבות.
רס"ם (מיל') יוסי הרשקוביץ ז"ל נפל בצפון רצועת עזה בנובמבר, והניח אחריו את בת זוגו הדס וחמשת ילדיהם: בארי (16), הלל (13), טל (10), שירה (6) ונטע (4). מלבד היותו איש משפחה מסור, הרשקוביץ היה מנהל בית הספר אורט פלך בנים בירושלים, והיה מוכר כאיש חינוך שכל חייו מבקש להוסיף טוב לתיקון העולם. שירה מספרת שתבקש ממנו בליבה "שיהיה לי טוב ואצליח בלימודים ויהיו לי הרבה חברים".
המשפחה מתגוררת ביישוב גבעות שבגוש עציון, ומאז נפילתו של יוסי (44), שהתנדב לשירות מילואים ביחידה מובחרת ולחם ברצועות עזה, שירה חולמת עליו בלילות. "יש לי תמונה של אבא שאני שמה מתחת לכרית ומסתכלת עליה לפני שאני נרדמת. חלמתי עליו הלילה והוא בא אליי וחיבק אותי חזק והוא אמר לי שהוא לא באמת נהרג". היא מספרת. שירה יודעת כי רבים כל כך אהבו והעריכו את אביה שהותיר אחריו אלפי תלמידים שקיבלו מאורו. "הוא היה אבא טוב כי הוא הלך למלחמה לשמור עלינו. והוא היה אבא מצחיק. הוא היה משכיב אותנו לישון ומספר סיפורים. אני יודעת שהוא ילווה אותי גם מהשמיים וייתן לי כוחות".
"מצד אחד אנחנו מאוד מתרגשים, שירה עולה לכיתה א' שזה מאורע מאוד משמעותי בחיים, אבל יחד עם זה יש המון עצב וקושי ותחושת החמצה", אומרת האם הדס. "יוסי היה מחנך ומנהל, אז 1 בספטמבר תמיד היה יום משמעותי עבורנו. השנה יש שתיקה רועמת בבית". במציאות אחרת, היא אומרת, "יוסי היה מלווה את שירה לבית הספר, משאיר לה 'צידה לדרך' ומבקש לנסוך בה ביטחון והתרגשות לקראת חדוות הלמידה, העשייה והיצירה. אבל בעיקר הוא היה נותן לה את החיבוק הגדול שלו. אנחנו רק בתחילת המסע ותהליך האבל ועוד לא קולטים. מחכים שהוא ייכנס בדלת ומנסים לקבל כוחות". / יאיר קראוס
הדר טיב, כיתה א' | נכדו של החטוף קית סיגל
"אני רוצה להראות לסבא את התיק החדש"
הדר טיב בן השש, נכדו של קית סיגל שנמצא בשבי החמאס כמעט 11 חודשים, יעלה לכתה א' בביה"ס אופקים בקיבוץ מרחביה שבמועצה האזורית עמק יזרעאל.
"לא האמנו שנגיע לרגע הזה שהדר עולה לכיתה א' וסבא לא יכול ללוות אותו בצעדיו הראשונים בבית הספר", אומרת אילן טיב, בתו של קית. "כששני הילדים הבוגרים שלי עלו לכיתה א', עבורי זה היה יום של חג. הפעם אני לא מרגישה תחושת חג, קית הוא סבא מעורב ואוהב ולא פיספס אף רגע מאושר בחיי נכדיו, עצוב לנו שהוא לא נמצא איתנו כאן ברגעים האלה". הדר מספר שהוא מתרגש מאוד לקראת כיתה א'. "יש לי כבר תיק ותלבושת לבית הספר שהייתי רוצה להראות לסבא ולספר לו על החברים החדשים בכיתה. אני אוהב אותו מאוד וכולנו מחכים שיחזור אלינו"
| כתב: ישראל מושקוביץ, צילום: גיל נחושתן
לביא חטואל, כיתה א' | מחבלים פלשו לבניין מגוריו
"למרות מה שהוא עבר, הוא ילד חזק"
כמעט 11 חודשים אחרי היום שלא ישכח לעולם, לביא חטואל בן השש משדרות מתחיל היום ללמוד בכיתה א' בבית הספר היסודי מדעי תורני בעיר. ב־7 באוקטובר פרצה לבניין שבו הוא מתגורר חוליה של שישה מחבלים, שירו לכל עבר ופגעו בדלתות ובחלונות הדירות, בזמן שהדיירים מסתגרים בממ"דים. לאחר מכן פונו לביא, אחיו ארי והאם סיון למלון במרכז הארץ, ובמארס שבו הביתה. לצד ההתרגשות הגדולה לקראת תחילת שנת הלימודים, האם סיון מספרת: "לפני שבוע לביא ירד לשחק מחוץ לבניין, ותוך כדי משחק נשמעה אזעקת צבע אדום. קראתי לו מהחלון והוא לא ענה. ירדתי למטה ומצאתי אותו במיגונית. הוא אמר לי, 'אמא, אני גיבור, אל תדאגי'. למרות כל מה שהוא עבר הוא עדיין חזק"
| כתב: מתן צורי, צילום: תומר שונם הלוי
