הם היו בחיים, לעזאזל. כשאמו של הירש התפרקה על דוכן הנואמים בוועידה הדמוקרטית והתחננה אל בנה שיחזיק מעמד, הירש היה בחיים. כשגיל דיקמן העלה ביום שישי בחשבון הטוויטר שלו את תמונתה של בת דודתו המקסימה, כרמל גת, היא עוד הייתה בחיים. הירש, עדן, אורי, כרמל, אלמוג ואלכס, אנשים צעירים טובים שהופקרו שוב ושוב בידי המדינה, נרצחו בידי חמאס, אבל ידיו של נתניהו הן שהתירו את דמם. זו אמירה קשה, אבל אין אמירה, קשה ככל שתהיה, שתשתווה בחומרתה להחלטה המזוויעה שהוביל נתניהו בקבינט הבלהות של ליל חמישי: לשמר את סלע קיומנו החדש, המומצא, הגחמני, ציר פילדלפי, במחיר הוצאתם להורג בדם קר של החטופים.
חברי הקבינט שהצביעו איתו לא עשו זאת מטיפשות או מאי-ידיעה. אפילו לא מחפיפניקיות. זו הייתה ערלות לב מחושבת, פחדנית ופוליטית. שר הביטחון גלנט הבהיר להם בעיקשות, פעם אחת את ההפרזה המופרכת שבהפיכתו של ציר פילדלפי לסלע קיומנו, ופעם שנייה שמדובר בוויתור על חייהם של החטופים. כך, בפשטות חותכת. נבואת הזעם של גלנט התבססה על מידע, אבל גם על הסקת מסקנות פשוטה שרק אידיוט או רשע יכול שלא להסיק. היא הפכה לסיוט שהתגשם כמעט מיד.
הם שרדו 330 יום של פציעות קשות, חולי ועינויים, מחסור באוויר, במים ובמזון, פחד מצמית וייסורי נפש. נתניהו וקבינט הדמים הצייתן שלו העלו אותם לעולה על מזבח אינטרסים פוליטיים עלובים. הנשימה נעתקת והלב דואב כשחושבים על רגעי האימה האחרונים שלהם, לפני שהוצאו להורג בידי חמאס, כל אחד עם כדור בראש וכדור בעורף.
הו, כמה חזק הגעגוע למה שהיינו ב-6 באוקטובר, תאריך שנהוג לציין לגנאי. עת עוד סברנו בתמימותנו שיש אתוסים מכוננים בבסיס קיומה של המדינה שלנו שלעולם לא יישחטו. אחריות המדינה לחייהם ולגורלם של אזרחיה, חילוץ שבויים וחטופים בכל מקום על פני הגלובוס, ערבות הדדית, קידוש החיים על פני המוות. בניגוד, כך סברנו בהתנשאות, לאויבינו, שהחיים אצלם זולים ואין בעיה לבזבז אותם. נתניהו הצליח למחוק את הערכים הנעלים שהפכו את המפעל הציוני לצודק וראוי, והפך אותנו דומים לגרועים שבאויבינו. מאומה חפצת חיים, המקדשת את החיים, היינו לאומה שמקדשת ומאדירה את המוות וסוגדת לו, מקריבה כלאחר יד את בניה ובנותיה, ילדיה וזקניה. עוד מעט יגידו לנו שטוב למות בעד ציר פילדלפי.
לו חמאס לא היה מספיק לרצוח את ששת קורבנות השווא האלה, הצבא היה פוגש אותם בחיים. או אז נתניהו היה דוהר במהירות אל המיקרופונים, זחוח ובוטח, חוגג את צדקתו ואת תושייתו המדומות. אבל לדאבון הלב קרה ההפך, והוא חיכה (חיכה למה?) שעות ארוכות עד שהואיל להוציא תגובה מוקלטת בקול לא יציב ובאפס חשבון נפש. אחר כך, אחרי שחטף, התקשר והתנצל בשם המדינה, אציל נפש שכמותו. לפתע, בעת כשל ואסון, זו הישות העמומה הקרויה "מדינה", לא הוא.
אין מנוס מלומר זאת. אנחנו לכודים בציפורניו של אדם ערל לב, שחי בתוך יקום חלופי המתרחש בתוך חלל הראש של עצמו, הרחק מהמציאות הדואבת. מכחיש את עצם האסון והחורבן שמתרחש כאן כמעט שנה תחת הנהגתו. נעדר אונת אמפתיה, בז לחיי אחרים ומקריב אותם כלאחר יד לטובת הישרדותו הפוליטית שהפכה לערך עליון המנצח הכל. אמן החזרת החטופים, אבל בשקיות שחורות. גם חבריו לקואליציה, אותם שפויים לכאורה, אבל מחוסרי חוט שדרה וקווים אדומים, ייתנו את הדין בבוא היום.
אור לוי החטוף חי בעזה, ראה את אשתו עינב נרצחת לנגד עיניו במיגונית. אמו גאולה מגדלת את אלמוג, בנם בן השנתיים. אתמול היא אמרה לקרן נויבך: "לא הופתעתי כשהמציאו הפעם את ציר פילדלפי. ידעתי שהבן שלי לא שווה בעיניהם כלום".
