הכדורגל הישראלי אוהב לספר על עצמו שהוא בועה של דו-קיום במדינה מפולגת שקטביה רק הולכים ומתרחקים, נווה מדבר שבו שחקנים יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים. במובן מסוים, זה באמת נכון – אין הרבה תחומים, לבטח לא בפרופיל כה גבוה, בהם יהודים וערבים משתפים פעולה באופן היסטורי והמוני, בכל השדרות, מרמת הנבחרות ועד הקבוצות הקטנות. בזמן ששילובם בממשלה הוא כמעט בגדר טאבו, ערבים שיחקו בנבחרת ישראל כבר לפני כמעט 50 שנה. להעביר חיים משותפים באידיליה מוחלטת זה בלתי אפשרי, אבל אלו כמעט תמיד היו חיכוכים לא משמעותיים, מקרים בודדים שמעידים על הפרטים ולא על הכלל.
אתמול התברר שהמים שזורמים בנחלי החברה בישראל בשנה האחרונה הם כל כך מזוהמים, כל כך עכורים, עד שהם מחלחלים אפילו למקורות הטהורים ביותר. המהומה בטרנר, במסגרתה פרצו עשרות אוהדי הפועל באר-שבע לכר הדשא ורצו לכיוון יציע אוהדי בני-סכנין לאחר שחלקם ביזו את ההמנון כשהפנו את גבם, היא אירוע יוצא דופן, אבל צפוי. הוא מנפץ את אשליית האידיליה על כוחו של הספורט ליצור עולם דמיוני ומאוחד, משום שזה לא נכון – הספורט, אידילי ואופטימלי ככל שיהיה, לא יכול על החיים בישראל פוסט 7.10. כל כך רע כאן, שזה נאיבי לחשוב שאם יקיפו את הכל בדשא ויציעים ויזרקו כדור באמצע, הכל יסתדר. מי שהיה נאיבי, התפכח.
פריצתם של אוהדי באר-שבע והריצה לעבר יציע אוהדי סכנין היא פעולה אלימה שאין לה מקום, גם אם מביאים בחשבון את העצבים הגלויים, את הדם הרותח בוורידים בסופו של יום קשה, את הרצון הכללי ב"נקמה" שקיבל לפתע את ההזדמנות לפורקן רגעי. לצד זאת, חשוב לזכור שסכנין ואוהדיה, אף שהיו הכתובת לפעולה לא ראויה, אינם הקורבן בסיפור. הם, בפרובוקציה זולה, במין התענגות מרתיחה שבפריטה על המיתרים החשופים ממילא, עשו צעד אקטיבי להרחקתם מהקונצנזוס שאף גורם רשמי בכדורגל הישראלי לא העלה בדעתו לעשות בעצמו. בראשה של סכנין, שמטר מטאוריטים מרחף מעל לראשיהם של אוהדי הקבוצות האורחות במגרשה מספר פעמים בשנה, היא לעד הקורבן. תמיד נעשה לה עוול. זו אסטרטגיה שלמה, ומוצלחת מסתבר, היות והיא רק הולכת ומשתכללת עם השנים. הם מקטינים ראש בו בזמן שהם מאריכים את האצבע המאשימה. זו כנראה אחת הדרכים לשרוד את החיים בתור מיעוט בכדורגל הישראלי, אבל מיעוט אין בהכרח פירושו בדלנות, ולצד המאבק לזכויות ישנו גם עול החובות, ובו רבים מאוהדי סכנין כפרו אמש.
