אתמול ננעלו המשחקים הפראלימפיים, מה שהביא לסיומם של חודש וחצי מופלאים של ספורט בפריז, שכללו גם הצלחה ישראלית עם 17 מדליות בסך הכל. הספורטאים הפראלימפיים חוזרים ארצה עם עשר מדליות, מספר שיא מאז אתונה 2004, מה שמעלה את המאזן הישראלי ל-394 מדליות מאז ההשתתפות הראשונה ברומא 1960. הספורטאים ה"רגילים" חזרו עם שבע מדליות, המספר הגדול אי פעם, מה שמזכיר שזה לא תמיד היה כך.
השאיפות האולימפיות הישראליות התקדמו במהלך הזמן מ"העיקר ההשתתפות" ל"יש מדליה!" במשך 40 שנה, מאז ההשתתפות הראשונה בהלסינקי 1952, המטרה העליונה של הספורטאים הישראלים הייתה לקבוע את הקריטריון האולימפי ולהשיג את הכרטיס לאירוע הספורט הגדול בעולם. תחרויות המטרה היו אלה שבהן ניתן להשיג את הקריטריון, ולא פעם הספורטאים הגיעו למשחקים האולימפיים כשהם כבר מעבר לשיאם. השיא היה בתחרויות המוקדמות לאורך השנה, והאולימפיאדה עצמה - "העיקר ההשתתפות". הזכיות של יעל ארד ואורן סמדג'ה במדליות בברצלונה 1992 פתחו את התיאבון לספורטאים הישראלים. ההשתתפות עצמה היא כבר לא העיקר, אפשר לעלות מדרגה ולחזור הביתה עם מתכת על הצוואר.
ומאז, ב-32 השנים הבאות, עברנו לקיצוניות השנייה. המטרה הפכה להיות המדליה, כששום דבר פחות מזה לא נחשב. הגדיל לעשות משרד הספורט, שהבטיח לזוכים במדליות פרסי ענק, מהגדולים ביותר בעולם. כל ספורטאי ישראלי שעלה על המזרן/מסלול האתלטיקה/הגלשן/הסירה, או שזינק לבריכה - נשפט במבחן תוצאה אחד: פודיום או לא פודיום. "ריגשת מדינה שלמה" או סתם העברת את הזמן.
הגישה צריכה להיות אחרת, והמטרה משתנה מספורטאי לספורטאי - בעיקר בספורט היחידני. ההצלחה כאן תלויה בשני גורמים, היכולת של הספורטאי עצמו וגם זו של המתחרים שלו. על החלק הראשון אפשר לשלוט - להתאמן טוב יותר, להשקיע, להתאמץ - אבל על היכולת של המתחרים אין שליטה. ולכן, הקריטריון צריך להיות אם הספורטאי נתן את כל כולו והגיע לשיאו. אם זה קרה, המדליה היא רק בונוס - לא המטרה העליונה.
