ילד בן ארבע ששבר כד במוזיאון הכט בחיפה עשה כותרות לאחרונה. אמו התראיינה ואמרה שהיא הרגישה נבוכה, ואני נזכרתי בפעם ההיא שבה נכנסנו לחנות, והילד שלי שבר בטעות חפץ מזכוכית. הייתי מאוד נבוכה. אבל כשהילדים עושים בושות, כדאי לנשום עמוק ולזכור שכשהם יגדלו, כל הפדיחות שלהם ייהפכו לזיכרונות משעשעים. אם זה לא עוזר, אפשר להתנחם בפדיחות של אחרים.
קחו לדוגמה את יפית לוי מירושלים, אם לשתיים, שהבכורה שלה, גאיה (3), סירבה לחזור איתה הביתה בתום היום הראשון בגן העירייה. "ביומיים הראשונים נשארים רק שעתיים-שלוש", אומרת לוי, "וכשבאתי לאסוף אותה, התברר שהיא מאוד נהנתה, אולי יותר מדי. השעתיים לא הספיקו, והיא לא רצתה לחזור הביתה. ניסיתי לדבר איתה, להסביר שמחר נחזור, אבל היא בכתה ולא רצתה לזוז. בסוף הבנתי שאין ברירה אלא לשחד אותה. לחשתי לה שנלך למכולת לקנות ביצת הפתעה, וזה עבד".
רוני הכט, אם לשלושה (10, 8, 4) מפתח-תקווה, ראתה את הילד שלה מורח על עצמו אודם באמצע חנות. "הלכתי לשם עם עומרי, הילד השלישי שלנו. חיפשתי לי אודם חדש, ודיילת מכירות ניגשה לעזור לי. אחרי כמה רגעים שמעתי, 'אוי, הילדה! מה היא עושה?'. אני מסתובבת ורואה אותו יושב על הכיסא הגבוה שמיועד להדגמות על לקוחות, ומורח אודם עם הטסטר. אחר כך שמעתי דיילת אחרת שואלת, 'מי שם את הבקבוקים על הרצפה?'. הבנתי שגם בחנות, כמו בבית, הוא החליט להוריד בקבוקים אדומים מהמדף, כי צבע אדום, לדעתו, זה לא יפה".
גם לתושבת תל-אביב, אם לשתיים, יש זיכרונות מעניינים. "כשהמתבגרת שלנו הייתה בכיתה א', טסנו לחו"ל. בשדה התעופה, אחרי שסיימנו את ביקורת הדרכונים, היא ניסתה לעבור לבד את השער האחרון בדרך לדיוטי. כשהיא לא הצליחה, היא התגנבה מתחתיו, מה שהפעיל אזעקה. המאבטחים מיד קפצו, וניסינו להרגיע אותם שלא קרה כלום ושבסך הכל מדובר בילדה שחושבת מחוץ לקופסה".
